לא טוב היות האדם לבדו

צביקה היה אחד מחברי הילדות שלי, בחור שרירי ונאה, כזה שכל הבנות כירכרו סביבו וניסו לזכות בתשומת ליבו. עדי, היפה של השכבה, זכתה שירכיב אותה על אופניו. כולנו הבטנו, מעט בקנאה, בזוג היפה. צביקה דיווש בקלילות, ליבו התרונן בשמחה, שיערה של עדי היפה ליטף את פניו, ואז הגיעה העלייה של רחוב חיים עוזר, ליד בניין העירייה.

שיערה המתבדר ברוח החל להציק לו. הדיווש היה כרוך במאמצים, וליבו התמלא מרירות.

לאחר מכן אמר לי: "למה אני צריך להרכיב אותה ולהתאמץ? אם הייתי לבד, היה לי הרבה יותר קל".

כשהיינו חיילים בני 20, שירתנו יחד באותו בסיס מרוחק. באחת החופשות, חיילת מהבסיס יצאה איתנו ונשארה לישון אצל צביקה. בבוקר אימא שלו הזעיפה כלפיו פנים, ואמרה בכעס: "זו בחורה קלת דעת, היא לא בשבילך".

"אם הייתי לבד, היה לי הרבה יותר קל עם אימא שלי", אמר לי.

חלפו כמה שנים ולצביקה הייתה בת זוג חדשה, דיילת אוויר. היא הרבתה לטוס ליעדים שונים ברחבי העולם, לטיסות קצרות אך גם לשהיות ארוכות יותר.

נפגשנו לקפה בשכונה, וצביקה אמר לי: "אם הייתי לבד, היה לי הרבה יותר קל, כל הזמן אני דואג אם היא אכן נאמנה לי בטיסות הארוכות שלה".

שנים אחדות חלפו, לא נפגשנו לעיתים תכופות, אך היינו משוחחים אחת לחודש בטלפון. צביקה סיפר שיש לו חברה חדשה, עלמה טובה ונחמדה, אך דלת אמצעים.

בתום השיחה אמר לי: "אם הייתי לבד היה לי הרבה יותר קל, אני כל הזמן דואג שהיא איתי בגלל הכסף שלי".

חברתו הבאה הייתה גרושה עם ילד.

"אם הייתי לבד היה לי הרבה יותר קל. הילד בוכה בלילות, אימא שלו מקדישה לו יותר תשומת לב מאשר לי", אמר לי.

כשהגענו לגיל חמישים, באתי לבקר את צביקה שעדיין גר בבית ילדותו בשכונה. עליתי לדירה, דפקתי פעמיים ופתחתי את הדלת, כפי שנהגתי לעשות כשהיינו ילדים. את פניי קידם תוכי ששרק וצעק "צביקה, צביקה" ללא הפסק, באחד החדרים רבצו כלב גדול וכלב קטן, בחדר השינה השתרע חתול סיאמי יפה על המיטה. בכולם הוא מטפל באהבה גדולה.

שאלתי אותו: "תגיד לי צביקה, נעים לך לחיות ככה, רק עם החיות האלה? זה קל?".

"לא טוב היות האדם לבדו", אמר לי.

יכולתי לספר לכם שהוא הכיר אישה יפת מראה שאוהבת חיות, ושהם חיים בעושר ואושר עד עצם היום הזה, אבל אנחנו לא בהוליווד.

בוקר גשום אחד שמעו השכנים את הכלבים נובחים ללא הפסקה ואת התוכי צווח בייאוש. סוף לא טוב.