התמכ.רות. סוף.

יחסים בעידן וירטואלי
צילום תדמית סייבר
צילום: pixabay.com

אנא אל תשלחו לי יותר אימוג'ים ב-Whatsapp המביעים את דעתכם הנחרצת בקשר למה שכתבתי לכם, אני גם לא ממש צריכה תמונה של חלות לשבת ונרות דולקים, כל שבוע. באמת. אני מוותרת מראש על ברכה כלל-עולמית, הנשלחת אליי ואל כל החברים שלכם באדיקות והתמדה עילאית לרגל החג הקרוב. לא מתאים לי לקבל שרשור מיוחד ויוצא דופן ליום האישה, שבו אני מתבקשת יחד עם עוד עשרים נשים שנבחרו בקפידה, להעביר את הוורד הווירטואלי הלאה, לעוד עשרות חברות נוספות. תודה שחשבתן עליי ומצאתן אותי ראויה. הספיק לי מזה.

לא רוצה יותר.

עברתי דירה לפני שנתיים ואני ממשיכה לקבל עשרות הודעות ממתווכי דירות, מובילים, מעצבי פנים, חברות ענק המספקות ארונות קיר בהנחה שלא תסולא בפז, אורזות זריזות המתמחות בגיבוש מעבר נפשי קל לבית אחר, סוכנויות ניקיון המעניקות ריסוס לכל דורש, מטבחים ואפילו כיריים קרמיות. לא צריכה הלוואות עם ריבית אטרקטיבית, בתי מלון עם ג'קוזי בחדר, מכונת קפה עם קפסולות ירוקות. אני כבר מזמן לא שם. גם אין לי כסף כרגע לחופשה מעבר לים.

די.

נדמה כי החיים הפרטיים שלנו הפכו מזמן לנחלת ההמון התאב. בעצם לא נדמה, זה באמת קורה.

הסטורי שאתם מפרסמים יום יום – באמת מתיש אותי. הוא קופץ לי מול העיניים מבלי לתאם איתי דבר. אתם בחדר כושר עכשיו? כל הכבוד. הרמתם משקולת? שאפו. התעוררתם ועדיין עם הקפה הראשון של הבוקר? אוחזים בעדינות כוס נייר שברירית עם מוזיקה מתאימה וכיתוב הולם? וואו. חידוש מרענן, מרגש, אפילו מרטיט.

עשרות תמונות מטיולים בטבע, אותה פוזה ושמש מזווית שונה. זיכרונות מלפני חמש שנים? עשר? החתול שלכם נמצא על הספה עכשיו? העוגיות בדרך לתנור? הילד שלכם זכה בתעודת הצטיינות בכיתה א' ואתם כל כך גאים בו? נראה שהחינוך שלכם הצליח. חשוב להפיץ, לרומם ולקבל תגובות. זה בהחלט מחזק את האני שלכם ובעיקר את האגו.

קצתי בריחוק, ברצון העז לשתף, לעיתים באובססיביות, כל דקה וצעד שאתם עושים ברגע נתון. ממש סליחה. זה לא כל כך מעניין אותי.

נכון, זו בהחלט בחירה שלי, האם לקרוא, להסתכל, להגיב, לשמוח או להעביר הלאה. כולנו הרי נבראנו בצלם ולכל אחת ואחד הזכות להגיד, לפרסם, לכתוב ולהראות כל אשר יעלה על דעתה/ו. קצת גבולות, בחיי, רק קצת.

עצרו רגע. חשבו מה זה נותן לכם. עד כמה התגובות ממלאות את חדרי הלב שלכם ומה אתם מרגישים כלפי מי שלא הגיב רחמנא ליצלן, אפילו מה דינו העתידי במערכת היחסים העמוקה שלכם איתו. נעלבתם? לא נורא. הוא לא היחיד שלא הקדיש את מלוא תשומת הלב לפוסט, לסטורי, לחוות הדעת, לתמונה או לאימוג'י המביע יותר מכול את מי שאתם ברגע נתון. מעריכה שגם לזה התרגלתם.

אני מתגעגעת ל"שנות טובות" מוזהבות שנשלחו בדואר לחברים ולמשפחה. נזכרת בערגה בשיחות הטלפון שקיבלתי לפני עשור לכבוד יום ההולדת שלי, ברשימת הטלפונים הארוכה שערכתי לעצמי לפני כל חג, זו שביטאה יותר מכול למי חשוב לי להתקשר.

האם אנו נמצאים בסוף עידן יחסי האנוש שבהם מבט בעיניים, דיבור ישיר, פגישה, או סתם יחס אישי הגיעו אל סופם?

ואני? לא רוצה יותר מזה. חיים בעולם דמיוני, שבו לא צריך ממש לדבר או להרגיש. רק ללחוץ על מקש ה-send, ללא צורך בתעוזה או אומץ ראויים לציון. ציפייה דרוכה לתגובות וללייקים ואפילו הערכות ל"רשימת מכולת" הכוללת מי הגיב ומי לא. זה קצת דומה לביקורים במהלך ה"שבעה", לא עלינו. הרי תמיד זוכרים מי מצא את הזמן והרצון להגיע ומי לא.

זוהי מן התמכרות כזו שקשה לצאת ממנה. היא משרתת אתכם באותו הרגע, מרחיקה מחשבות שליליות, גורמת לעונג זמני. ובכל זאת, מזיקה ומסוכנת ממש.

מפחיד לאן הגענו.

כולנו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

16 תגובות

  1. העולם הדיגיטאלי הפך לעולם קר, מנוכר, וחסר מעצורים, ואי שממרת החוק

  2. לבטח לא תהיי מעוניינת שאעשה Like לכתבה שלך, כי כאמור, את לא רוצה?…
    בכל אופן, מצטרף לגישה שלך על ההצפה המיותרת שלנו במידע חסר ערך.

  3. לקרוא ברשתות החברתיות ובטוקבקים מה כותבים, ואיך כותבים זה ממש מדכא. תת רמה וסכנה עתידית לשלמות החברה.

  4. תודה אילן, על ההתייחסות.
    מסכימה איתך ומוותרת בהחלט על הלייק:)

  5. חביבה, דבריך מייצגים את ההרגשה הקשה של רבים, ואני בניהם

  6. יש גם דברים טובים ברשת. כמו למשל האתר הזה ואתרים דומים. מרחיבים את הדעת. לא מנבלים את הפה.

    1. נכון. אפשר למצא ואפילו רצוי, להתמקד בטוב.
      חג פסח שמח,
      חביבה

  7. אותי הכי מרגיזה התופעה של דמויות של אפסים שמצליחים להביא מאות אלפי עוקבים ואפילו לא יודעים לכתוב או לדבר בלי שגיאות ובזכות זה עושים הון. ממש בושה מי היום מוביל את ההמונים. מי הדמויות שהמעריצים מעריכים.

    1. אכן הזמנים השתנו והיום זה כל כך פשוט להתבלט, גם אם אין שום דבר להציע…. עצוב.
      חג פסח שמח,
      חביבה.

  8. מעניין לי מאד לקרוא מה שכתבת חביבה.
    כן, נוגע במה שאני מרגיש וחושב.
    ותוהה לעצמי האם הגיל, האופי, הבריאות ועוד אי אלו דברים בי – גורמים לי להרגיש כך.
    אז לפני חודש בערך "לקחתי אוקמול" וסגרתי את הפייסבוק. ומרגיש הקלה. נראה כמה זמן יעזור.
    כמו להפסיק לעשן. אני מתרגל לחיות את חיי עם פיתוח יכולת להיגמל מהרגלים…
    אתמול הייתי אצל הפסיכיאטרית בעקבות הפנייה של רופא נמשפחה שלי.
    גם לה מסתבר יש like – שהיא לוחצת ועוברת הלאה:
    קוראים לזה צ'יפרלקס….
    היא הציעה, אני סרבתי וממשיכים הלאה…
    מה כבר קרה?? כלום.
    העולם שטוח ואני מרובע. מדוע קשה לי לזרום?

  9. נדב יקר:)
    תודה על תגובתך.
    אכן, אנחנו כנראה נשאר חלק מהדור הישן… וגם אני בדיוק כמוך, מתקשה לזרום עם דברים מסויימים.
    אהבתי את ההסתכלות שלך והיכולת שלך לתאר את המצב באופן מיוחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גבי

מעשה שהיה

איש מכירות טוב צריך ניסיון ויכולת לזהות סכנות