סגירת מעגל

ממלחמה לשלום – מזיכרונותיו של טייס
תמונה של אילן
אילן הייט

כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי טייס קרב צעיר, בטייסת 119 שבסיסה שכן בתל-נוף. ב-5 ביוני, יומה הראשון והמשמעותי ביותר של המלחמה, השתתפתי בארבע גיחות לתקיפת שדות תעופה צבאיים. הגיחה הרביעית כוונה לשדה התעופה האזרחי הראשי של מצרים, "שדה התעופה הבינלאומי של קהיר". לא הייתה זו מטרה צבאית, אולם משום ששדה התעופה הזה לא נפגע באותו היום מהתקיפות הישראליות, ששיתקו את שדות התעופה הצבאיים האחרים, החליטו המצרים להשתמש בו כבבסיס למטוסי הקרב שנותרו להם.

טייסת 119 הייתה טייסת של מטוסי מיראז' 3. כל מטוס מיראז' נשא שתי פצצות, במשקל 500 ק"ג כל אחת. הנזק שהן מסיבּות למסלול הוא עצום – הן מתפוצצות מתחת לאספלט בעזרת מרעום השהיה ו"חופרות" בור שקוטרו כ-10 מטרים, ועד לניקויו ולתיקונו של המסלול הוא אינו שמיש. כך למעשה שיתקנו את רוב שדות התעופה הצבאיים במצרים, בסוריה ובירדן במהלך השעות הראשונות למבצע "מוקד".

יצאנו בשעות אחר הצהריים שלושה מטוסי מיראז' 3. מוטי המוביל, איתמר "מס' 2" ואני "מס' 3", לראובן "מס' 4" הייתה תקלה טכנית ונמנע ממנו לצאת איתנו לטיסה. המראנו מתל-נוף לכיוון חוף פלמחים ויצאנו לכיוון דרום מערב. טסנו בגובה נמוך ביותר ובמהירות 420 קשר מעל לים התיכון, הניווט היה פרימיטיבי: שמירת כיוון במצפן, מהירות מדויקת ו"שעון-מפה-שטח"… להזכירכם, באותם ימים לא היה בכל חיל האוויר הישראלי אפילו מחשב אחד. על GPS לניווט איש לא חלם.

פנינו לכיוון הדלתא של הנילוס תוך טיסה מעל לשדות וכפרים. לקראת פרברי קהיר האצנו למהירות 540 קשר. בקרבת המטרה "משכנו" בתלילות לגובה 6000 רגל והנה היעד מתחתינו. נכנסנו להפצצה בצלילה. בתקיפה שכזאת חשוב לשמור על זווית של 35 מעלות, אחרת הפצצות לא תחדורנה למסלול. גורם ההפתעה של התקיפה בבוקר כבר לא היה קיים, וזכינו לקבלת פנים של אש נ"מ צולבת. בשל האש החזקה לא המשכנו ליעפי צליפה בתותחים על המטוסים האזרחיים והצבאיים שחנו בשדה התעופה, אלא הסתפקנו בהטלת הפצצות.

צללתי ושחררתי בגובה 2500 רגל את שתי הפצצות שלי על המטרה המתוכננת: הצטלבות של מסלול הסעה עם מסלול ההמראה שכיוונו צפון/דרום (לטייסים: מסלול 34/16 Intersection “N”). הפצצות שלנו עשו את מלאכתן. השדה הפעיל מבצעית נוטרל ולא היווה עוד איום על העליונות האווירית של כוחותינו. כוחותינו שבו בשלום.

בחלוף כעשור הגיע סאדאת, נשיא מצרים, לישראל ובין המדינות נחתם הסכם שלום. קו טיסה מסחרי נפתח בין ישראל למצרים, מנתב"ג ל"שדה התעופה הבינלאומי של קהיר". הייתי אז קברניט של מטוס "בואינג 707", וזכיתי להיות מהראשונים שיצאו לטיסות בקו הזה. התרגשותי בטיסה הראשונה הייתה רבה: בפעם הקודמת שטסתי בשמי הדלתא היו אלה שמי האויב, וכעת זיהיתי עיירות שהכרתי ממפות צבאיות ואת פיתולי נהר הנילוס, אך לא הייתי במשימת תקיפה ולא חשתי סכנה. חלפתי מעל לפירמידות ול"ספינקס" והלב התרונן.

הגעתי לנחיתה בשדה היעד, אך לא על המסלול שהיה ב-1967 היעד להפצצות שלי. בעקבות הנזק הרב שנגרם לו החליטו כנראה המצרים להשתמש בו כמסלול הסעה בלבד, לאחר הנחיתה, אל הטרמינל. ישבתי לי בתא הטייס כשאני נוהג במטוס על הקרקע ומתקרב אל צומת המסלולים שהפצצתי. ראיתי את התיקון שעשו המצרים במסלול. את טלאי האספלט הגדולים שכיסו את ה"בורות". המטוס הכבד קרטע כשחלף על פני התיקון הלא-כל-כך מוצלח. המשככים של כני-הנֶסע ספגו חלק מהחבטה והנוסעים כמעט לא חשו בדבר. אני הרגשתי!

וכך נסגר לו עבורי מעגל של מלחמה ושלום.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

13 תגובות

  1. סיפור מהמם עם ראיה פרספקטיבית של מצב והיפוכו.

  2. אילן שלום, כמה התעקשנו השקענו ושילמו על תקיפת ש"ת גם באוקטובר 73 והתוצאות היו עלובות למדי, מקסימום מס' שעות מצומצם של השבתה עד שהמסלולים תוקנו (אגב בקהיר בנ"ל תקפתם עם דורנדל?) למיטב זכרוני ההשבתה הממושכת ביותר ב 73 הייתה בש"ת טנטא (חצי יממה למיטב זכרוני) אך כאמור המחיר היה גבוהה.

  3. לאילן הייט הנכבד:
    ברוך הבא ל- JOKOPOST. בטוחני שתוכל להעשיר את האתר בתובנות מעניינות משרותך בחיל האוויר.
    זכורה לי טיסה אתך מנתב"ג לניירובי. הזמנתני לתא הטייסים. כך התאפשרה לי תצפית אווירית על השבר הסורי-אפריקאי
    ועל מקומות באתיופיה ובקניה שבהם ביקרתי במסגרת עבודתי "על הקרקע".
    לעניין הערתו הנכונה של דודי ירון – אמנם תוצאות התקיפות עצמן של חייל האוויר על שדות התעופה במצרים במלחמת יום כיפור היו כפי שדודי ציין, אולם פעילות זו ריתקה חלק ממטוסי הקרב המצריים להגנה על השמיים שלהם ובכך הקלה במשהו אל יתר הפעולות של צה"ל. בכלל, לדעתי עבודת חיל האוויר במלחמת יום כיפור (ולא רק במלחמה זו) הייתה הגורם הדומיננטי ביותר בבלימת הצבאות הסורי והמצרי שנתמכו ע"י הסובייטים.

    1. שלום יצחק דגני.
      נעים להיזכר
      אכן, היית פעם, לפני שנים רבות ב"קוקפיט" ביחד אתי. אפריקה היא נהדרת במבט מלמעלה… אך קצת פחות, אולי, מגובה נמוך יותר!
      אנא קרא את תשובתי לתגובתו של דודי ירון.
      מסור ד"ש לאשתך, צביה, אם היא עוד זוכרת אותי.
      כעתיד אולי אפרסם באתר הזה עוד סיפורי טיסה.
      בברכה
      אילן

      1. שלום אילן, סיפרת אודות הגיחה הרביעית בתאריך 5/6/67. האם הייתה באוויר בשעה 13:58 במבנה שהוביל ספקטור?

  4. שלום דודי ירון.
    תקיפת ש"ת הייתה הקלף המנצח של 1967.
    במלחמת 1973 תקיפות ש"ת היו רק חלק קטן מהמשימה הכללית. "עלובות"? אם שדה צבאי פעיל (כמו טאנטא) נסגר להמראות/נחיתות לכמה שעות זה הישג טקטי חשוב למאמץ המלחמה.
    "דוראנדל"? לא היתה פצצה כזו ב-1967. אתה מתכוון אולי ל"פ.פ.מ."(פצצה פורצת מסלול) הניסיונית, שהייתה בשימוש מזערי.
    היא הוצאה מהר מאד מהשימוש בגלל חסרונותיה (הצורך ביעף ישר בגובה נמוך, לאורך ציר המסלול, ממש מעל סוללות הנ"מ!)
    הרוב המוחלט של המבנים – כולל הח"מ – פגע במסלולים, כפי שכתבתי, בפצצות 500 ק"ג ש"כ (שימוש כללי).
    כל עולם החימוש השתנה ללא הכר מאז.

    1. שלום אילן. האם הייתה באוויר מעל דרום סיני בתאריך 21/2/73 בשעה 14:08?

  5. כאשר אפשר לעבור ממלחמה לשלום, זאת גדולה
    הרוב נוהגים להנציח את המאבק והמלחמה

  6. עדיף כך מאשר הפוך
    למשל: הטייס הרוסי שלפני חודש הטיס מטוסים אזרחיים לאוקראינה וכעת הוא מפציץ את אותם שדות התעופה בהם נחת כל שבו

  7. השתתפתי במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרומית. הרגנו ונהרגנו. הכי מוקדם שאפשר היה נסעתי באופן פרטי לטיול בקהיר. לא הסתרתי את היותי ישראלי. הייתי נרגש לגלות שהתייחסו אלי ואל חברי בסבר פנים יפות

  8. רק לחשוב מה היה קורה אם הפרק המלחמתי לא היה מצליח מבחינתנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן