איש של נתינה והמון אהבה

הספד לד"ר דוד אלטמן ז"ל במלאת 30 למותו
תמונה של אלטמן
ד"ר דוד אלטמן ז"ל

את דוד הכרתי שנים רבות, אך רק בשנים האחרונות זכיתי להכירו מקרוב. לפני כחצי שנה אף יצאתי עימו לטיול באיסלנד, טיול שהפך לטיולו האחרון. דוד נהנה מכל רגע למרות קשיי ההליכה שסבל מהם. השמחה, העונג, ההנאה, משתקפים מכל תמונה שלו. קשה לעכל שאלה הן תמונותיו מטיול אחרון.

זכיתי להכיר אדם, "מענטש". התוודעתי למכאוביו השונים, אך תמיד תמיד הסתיימו שיחותינו בחיוך ובמעין התנצלות האומרת "הכול טוב, מצטער שהייתי עליך למעמסה". ואז המשכנו ליהנות זה מחברתו של זה ומהכיבוד שהוגש לשולחן, שחלקו עורר ייסורי מצפון אך העלה סימני הנאה מרובה על פניו.

דוד, כפי שציינתי, היה איש רב פעלים, איש העולם הגדול. הוא נשא במשרות בכירות באוניברסיטת בר-אילן, בעיריית תל אביב, במכללת נתניה ובאתר שבו אתם גולשים כעת, בו היה גם חבר מערכת. יחד עם זאת, הוא היה איש עניו וצנוע, איש של נתינה והמון אהבה, שאותה פיזר לכל עבר.

כמה מילים על נתינה (מבוסס על ספרו של אריך פרום "אמנות האהבה"): בניגוד לעמדה הפרימיטיבית של "נותן" המוותר על דבר מה מעצמו לטובת "מקבל" מתוך עמדה קורבנית, הרי שבעמדה ההתפתחותית הגבוהה יותר לנתינה יש משמעות אחרת. הנתינה היא הביטוי הנעלה ביותר לכוחו ולעוצמתו של הנותן. זו חוויה הממלאת את הנותן שמחה. לתת משמעו להיות עשיר. לא כל מי שיש לו הוא העשיר, אלא מי שמרבה לתת. אין הדברים אמורים דווקא בתחום החומרי, אלא גם ובעיקר בתחום הנפשי הרגשי.

כתב הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו": "זה אשר ייתן האדם זולתו לא יאבד ממנו, אלא זוהי התפשטות עצמותו כי ירגיש אשר גם חלק לו בחברו זה אשר נתן לו … הינה הוא דבוק למעשי ידיו באהבה כי את עצמו ימצא בהם".

הנתינה יוצרת מסלול דו-צדדי בין הנותן למקבל. בנתינה אמיתית הנותן מקבל בעל כורחו את מה שמוחזר אליו מהמקבל, וכך הזולת הופך ממקבל לנותן ושניהם הופכים לשותפים ביצירת דבר חדש,היא אהבה.

ארבעה יסודות עומדים בבסיס האהבה מלבד נתינה:

דאגה – אהבה היא דאגה פעילה לחייו ולצמיחתו של מי שאנו אוהבים.

אחריות – אחריות משמעותה היענות לצורכי האחר ובעיקר לצרכיו הנפשיים. כדי לא להיגרר מאחריות לסוג של שליטה ורכושנות על האחר קיים מנגנון הגנה.

כבוד – כבוד משמעו לראות את האחר כפי שהוא ולא כאובייקט לתועלת אישית.

ידיעה – על מנת לכבד את הזולת עליי לדעת אותו. לדעת מתי הוא כועס, חרד או מודאג, מתי הביטוי החיצוני מבטא מצוקה פנימית.

מהיכרותי את דוד הוא בהחלט ניחן בכל היכולות הללו ויותר. לכן כל כך אהב והיה אהוב על הבריות.

זמן קצר לפני מותו העניק לי דוד את הספר "מלחמת האדם הזקן" מאת ג'ון סקאלזי. "זה אחד הסיפורים הטובים שקראתי ואתה חייב לקרוא אותו", אמר לי.

זמן רב תהיתי ביני לבין עצמי מדוע הכתיר דוד את הספר כאחד הטובים שקרא. אני חושב שהספר זכה למעמד כה רם אצלו כיוון שהוא נתן ביטוי מעט נאיבי ורומנטי לתכונה שבערה בדמו של דוד לשנות את העולם, לעשות אותו לטוב יותר. לתחושתי, דוד נע בין שני עולמות – עולם המציאות, שבו יש לתפקד בצורה הטובה ביותר, ועולם אידאלי, שאליו שאף. גיבור הספר ג'ון פרי בעצם מיצג את דוד. עד יציאתו לפנסיה תרם דוד את מרבית אונו ושכלו לעולם שחי בו, העולם המצוי. ועם יציאתו לפנסיה עבר לחלום, לחשוב ולכתוב על העולם הרצוי.

דוד היה איש של נתינה ואהבה וככזה יישאר בליבנו לעד. להישאר בלבבות משמעו ליצור אדווה בחייהם של אלו שזכו להכירו והיו ועברו בחייו. מעשיו ורעיונותיו יוצאי הדופן ימשיכו ליצור אדווה וגעגוע אצל כל מוקיריו.

יהי זכרו ברוך.

ד"ר אלי הלר

חבר

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

    1. את דוד אלטמן ז"ל הכרתי באמצעות ידידי המנוח פרופ. יוסי גינת שהיה אחראי במכללת נתניה על הפעילות הבינלאומית. נפגשנו שלושתנו מספר פעמים והתרשמתי מאישיותו הקורנת מדבקותו במכללה בה האמין ואותה דחף.
      הוא היה איש שלום ודרך ארץ. לא היינו שותפים לעמדות פוליטיות אבל לא נקלענו לויכוחים אלא דווקא לאפשרויות לחבור יחדיו למען החברה בישראל.

  1. לא היכרתי אותו אבל קראתי כאן את המאמרים שלו. היה איש שהמדינה והעם היו חשובים לו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן