השקעה כבירה!

לאחר שקראתי את תרגומיה של פרופ' זיוה שמיר לסונטות של שייקספיר ("עיני אהובתי", הוצאת ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2011), ולאחר שכבר כמה חודשים אני קורא את תרגומיה לשירה הקלאסית משלוש שפות (אנגלית, צרפתית וגרמנית), הייתי אולי אמור להסכין עם הכישרון מפעים הלב שלה לקרב את הקורא העברי אל מכמני התרבות המערבית; והנה, הספר הדיגיטלי הזה (זמין חינם באתר zivashamir.com), ובו 222 שירים מתוך 1776 השירים, שנמצאו בעיזבונה של אמילי דיקנסון, משאיר פעור פה את מי שיש לו מושג באשר לקשיים האדירים שעימם מתמודד מתרגם שירה. קדמו לזיוה שמיר רבים (אברהם רגלסון, אליעזרה איג-זקוב, אורה סגל – רשימה חלקית), אבל איש מהם לא התמודד עם מבחר כה גדול של תרגומים מעיזבונה של דיקנסון.

מזיוה שמיר למדתי לפזול, תוך כדי עיון בשיר בשפה זרה, לאוצרות השירה שלנו. מצאתי דמיון בין התבודדותה של אמילי דיקנסון לזאת של דבורה בארון – שתיהן חיו בבדידות את ימי בגרותן וזקנתן; וכן, מדהים הוא שמתוך 1776 שירים שכתבה דיקנסון, היא פרסמה בימי חייה רק שמונה! איך יוצרת יכולה להשלים עם כך שקורפוס כה גדול של יצירה יהיה נעול בחדרה שממנו מיעטה לצאת?! בספרות העברית ידוע לי רק על יוצר אחד שנהג כך, הלוא הוא אברהם בן יצחק שפרסם בחייו רק 11 שירים, אלא שעיזבונו רחוק מלדמות בהיקפו לעיזבונה של דיקנסון.

בתרגומים שזיוה שמיר פרסמה ב"חדשות בן עזר" בולטת ההשקעה הכבירה שלה לשמור באדיקות על תואם בתוכן ובפרוסודיה, וכן שמירה על "הארומה" המקורית. כצפוי, השקעה דומה מצויה גם בספר התרגומים שלפנינו. אדגים על פי הבית הראשון של שיר 49 (עמ' 21):

עוד לא עלתה האבֵדה                                   I never lost as much but twice

עוֹד לֹא עָלְתָה הָאֲבֵדָה                            I never lost as much but twice

עַל כֶּפֶל קִנְיָנִי.                                        And that was in the sod

שֵׁנִית נִצַּבְתִּי אֶבְיוֹנָה                                Twice have I stood a beggar

בְּפֶתַח אֵל-קוֹנִי!                                      !Before the door of God

המשקל בשתי הגרסאות הוא יאמבוס, והחרוז בשתיהן הוא בסדר ב-ד.

הקפדה כזאת על הצד הפרוסודי, ליד צמידות לטקסט, נמצא בכל השירים (ראו דוגמאות אחדות בשירים 26, 50, 183). למותר לציין שהמתרגמת הקפידה על אנאפורות (לדוגמה בשיר 34) ועל פזמון (בשיר 301).

מאז ומעולם מעסיקים את האנושות שלושה נושאים עיקריים, שבאים לידי ביטוי ביצירות של אומנים בתחומים השונים: האל הנסתר הבלתי מפוענח, והטבע יציר כפיו; המוות והאֶרוֹס.

המשוררת מביטה אל פלאי הבריאה, מעשה ידיו של האל: "צָעַד אֶל מְקוֹמוֹ הָרָם / קַלּוֹת כּוֹכָב זָהָב – / מֵעַל רָאשׁ הַלְּבָנָה / הֻתַּר כִּסּוּי מָכְסָף – // בְּרֹךְ הַלַּיְלָה מוּאָרִים / אוֹרוֹת כּוֹכְבֵי מִשְׁכָּן  –/ צָפִיתִי בַּמְּרוֹמִים: 'אָבִי! / אַתָּה מַמָּשׁ דַּיְקָן!'" ("צעד אל מקומו הרם", שיר 1672).

שבחים לאל נמצא בשיר "אומר שבחיך" (שיר 1643): "אוֹמַר שְׁבָחֶיךָ? הַאוּכַל? דָּבָר לֹא אֲחַדֵּשׁ — / וְרַק אוֹמַר אֶת הָאֱמֶת / שֶׁצַּד שְׁמֵימִי בְּךָ יֵשׁ"; וניכּרת גם התשוקה להתקרב אל האל הלא נראה: "תֹּאהַב אֵל שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה — / כָּל יוֹם תִּכְתֹּב אֵלָיו אִגֶּרֶת — / אוֹ פֶּתֶק בְּקוּמְךָ, וּבְתוֹךְ / הַיּוֹם תּוֹסִיף פִּתְקָה אַחֶרֶת. // סַפֵּר לוֹ עַל הַכִּסּוּפִים — / מַה טּוֹב אִם הוּא יַגִּיעַ — / הֵן מְעוֹנוֹ מַמָּשׁ עַל סַף / בֵּיתִי שֶׁבָּרָקִיע." ("תאהב אל שאינו נראה", שיר 487).

אווירת הכנסייה והמוזיקה שלה מרגשים אותה ("עוגב שמעתי שח אליי", שיר 1830); אך היא רחוקה מאמונה תמימה ומאדיקוּת: "אֱמוּנָה הִיא הַמְצָאָה נָאָה/ לְמִי שֶׁהַחוּשִׁים יַרְאוּם / אֲבָל יִיטַב הַמִּיקְרוֹסְקוֹפּ / בְּבוֹא מִקְרֵי חֵרוּם" ("'אמונה' היא המצאה", שיר 185). והנה, עוד שיר שעניינו האמונה, שיר שבו מתגנב הספק: "עַד מַה שְּׁבִירִים הֵם עַמּוּדָיו שֶׁל גֶּשֶׁר / שֶׁעַל גַּבָּיו הָאֱמוּנָה תִּדְרֹךְ – / […] אָכֵן, הָאֱלֹהִים בַּנַּאי הָיָה – / שָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִבְדֹּק אֶת הַקּוֹרָה, / קָרָא הַבֵּן: הִיא חֲזָקָה דַּיָּהּ" ("עד כמה שבירים הם עמודי הגשר", שיר 1433).

אני התרשמתי שהמשוררת מפקפקת באמיתוּת המיתוס הנוצרי: "וְהַצָּלוּב אָמַר לָכֶם – / שֶׁלֹּא כְּצֵל עוֹבֵר / חַיֵּי אֱנוֹשׁ. שֶׁהֵם לָעַד – / אִם בְּכֵנוּת דִּבֵּר – // וְאֵין מַה לְּהוֹסִיף עַל כָּךְ – / הָאֵל דְּבָרוֹ אֱמֶת / וְאֵין מַחְלֹקֶת שֶׁתִּסְתֹּר – / מִלָּיו: הַמָּוֶת מֵת – " (מתוך "כל שנקבר באדמה", שיר 432); ישו, וכן דמות נוספת מהברית החדשה, פונטיוס פילטוס, מופיעים בשיר "זה כתר לא ביקשוהו" (שיר 1735). גם לתנ"ך יש כמה נציגים בקובץ: סיפורה של חוה בגן עדן ("לבל אכתים חלום מושלם", שיר 1335); סיפורו של נח ("ושוב יונה תמהה", שיר 48); סיפור המאבק של יעקב עם המלאך ("מעט מזרחה לירדן" (שיר 59); סיפורו של דויד מול גלית ("אזרתי כוחותיי לצאת", שיר 540).

החטיבה הגדולה ביותר בקובץ שלנו היא חטיבת שירי הטבע, הטבע שיש בו מהתגלות האלוהים ("כמה פשוט לברוא אדם", שיר 724). למשוררת יש שיח עם העיט (שיר 9), עם הוורד (שיר 19; שיר 35), עם החוחית (שיר 27), עם המרגנית (שיר 28), עם יונק הדבש (שיר 86) , עם חרציות (שיר 124), עם ציפור הזועקת על נפילת גוזל מהקן (שיר 164; ראו גם שיר 328), היא מייחלת שתוכל איכשהו לסייע, למשל להחזיר אנקור לקן, ואז יהיו לחיים ערך (שיר 919), היא משוחחת עם הלילך (שיר 1241), עם הפטרייה (שיר 1298), עם העטלף (שיר 1575), עם הנורית (שיר 440). המשוררת מודעת לכך שבטבע יש לא רק יופי, אלא גם כוח הרסני ("דוגית הייתה לי במפרץ", שיר 107).

שירי הטבע (שסקרתי רק חלק מהם) מובילים את הקורא אל הגות המשוררת על המוות:

הכול חוץ מהמוות (שיר 749)

הַכֹּל, חוּץ מֵהַמָּוֶת, בַּר-תִּקּוּן —

שִׁכְתּוּב שֹׁושֶׁלֶת יֻחֲסִין —

[…] וְרַק הַמָּוֶת לְבַדּו –ֹ

פָּטוּר מִכֹּל שִׁנּוּי –

שירים נוספים עוסקים בהיותו של האדם בן תמותה: "סיבת מותי: חקר היופי" (שיר 449); "ביום מותי זמזם שם זבוב" (שיר 465); "למוות לא עצרתי" (שיר 712); "יום לאחר המוות" (שיר 1078).

אני משער שאת שם השיר "הם מתו בעצם התמוז" (שיר 962) העניקה המתרגמת לשיר Midsummer, was it, when They died, שיר המתאר מוות בתוך הפריחה השלמה של הקיץ, בעקבות שירה מרטיט הלב של נעמי שמר, "עצוב למות באמצע התמוז". האות הגדולה במילה They מרמזת אולי למות קדושים.

בין שירי ההגות אזכיר את השירים: "הקושי שהיה לי" (שיר 69); "הצהלה" (שיר 76); "האמנם יפציע שחר" (שיר 101) "היא מתה וזה תיאור מותה" (שיר 150); "יש הלוויה בתוך מוחי" (שיר 280); "חשבתי לי" (שיר 301); "קודם הלב מבקש הנאה" (שיר 536); "אני אומדת כל כאב" (שיר 561); "רגליים לשנים? אין הוכחה" (שיר 563); "הנצח דרור רגעי עכשיו" (שיר 624); "אמת" (שיר 780).

נותר לנו לדון בנושא האמור להציע פיצוי על התסכול אל מול האל הנסתר ואל מול המוות – הלוא היא האהבה:

האהבה – סוד הקיום (שיר 1765)

הָאַהֲבָה – סוֹד הַקִּיּוּם

רַק זֹאת אָנוּ יוֹדְעִים;

וְדַי בְּכָךְ: הָעֹל צָרִיךְ

לַתֶּלֶם לְהַתְאִים.

אלא שספק אם משוררת מחוננת זו ידעה אהבה לבן זוג. כמו המשוררות המפורסמות שלנו – רחל, לאה גולדברג ויונה וולך – גם אמילי דיקנסון הייתה רווקה עד סוף ימיה, ולא נולדו לה ילדים. שיר אהבה מכמיר לב מופנה בקובץ הזה אל… אביה, "הנחלת לי שתי ירושות" (שיר 644). אני מניח שאילו נמצאו שירי אהבה בשאר 1554 השירים שלא נכללו בקובץ שלנו, המתרגמת המשקיענית שלנו בוודאי הייתה מתרגמת אותם כדי להצדיק את הכותרת שבחרה לקובץ.

יש עוד הרבה מה לכתוב על קובץ שירים מושקע זה, אבל נסתפק במסגרת שמאפשרת הרצנזיה – ארשה לעצמי להצביע על קוריוז אחד: אמילי דיקנסון, שהייתה מכונסת בדירתה, והקשר שלה עם העולם נוהל באמצעות מכתבים (ראו שיר 334 – "כל האיגרות שעוד אכתוב"), מזכירה בשיריה מחוזות רחוקים כמו ברזיל (שיר 541), טנריף (שיר 666) ותוניס (שיר 1463).