לערער את חומות העיוורון

איך להתמודד עם הקנאים והשונאים הפוליטיים שבינינו
תמונה של אולק
ד"ר אולק נצר

מאמר זה הוא מעין תרופה ותמצית הוראות השימוש. זו התרופה היעילה ביותר הקיימת למגפות הנוראות הפוקדות את האנושות ואותנו במיוחד.

בני אדם מכל העמים והקבוצות הם כמונו. כשהם שונאים, מדכאים, נלחמים, הורגים, משמידים, הם חייבים שתהיה להם הצדקה לכך. כולם מאמינים שהצדק איתם, הרבה מאמינים שאלוהים לצידם.

לפעמים באמת יש הצדקה להילחם מתוך הגנה עצמית, אבל רוב האנשים נלחמים מתוך אמונה שלמה ותמה שהצדק תמיד עימם – בלי קשר למציאות. אנשים כאלה (פנאטים, קנאים) הם נורמליים לגמרי בחיים הרגילים, חושבים ומתנהגים על פי אמות המוסר המקובלות בחברה שלהם.

התגלית הגדולה שלי היא, שכאשר הדבר נוגע לסכסוך הפוליטי שבו הם מעורבים, הם נעשים עיוורים לגמרי לכך שהם בני אדם נורמליים העלולים לשגות בדעתם ולחטוא במעשיהם. הם עושים דה-הומניזציה לעצמם כאילו היו מלאכים או גיבורי-על, נקיים מיראת חטא. אין להם כל ספק שהם צודקים, תמיד.

משמעות התגלית הזאת היא עצומה, משום שבני אדם חייבים שתהיה להם הצדקה עצמית לדעותיהם ולמעשיהם. אם אומרים להם שהם כבני אדם עלולים לשגות בדעתם ולחטוא במעשיהם גם בזירת המלחמה – מערערים את מערכת ההצדקה העצמית שלהם, האוטומטית והמוחלטת, שבלעדיה לא יוכלו להיות קנאים אלא יבואו לידי סתירה בלתי-מתיישבת (Cognitive Dissonance) עם הערכים העליונים של עצמם כמו אמת, שפיות, מוסריות וצדק.

קנאי הסכסוכים והמלחמות בארץ עושים, כמובן, דה-הומניזציה גם לאויביהם. הם עיוורים לעובדה שאין במציאות "הערבים" – זאת הכללה. הם עיוורים כלפי הממשות האינדיווידואלית שלהם, השוני ביניהם, תכונותיהם האישיות כמו היכולת להשתנות, זכויותיהם האנושיות כיחידים וכעם לחיים, לחירות, לשוויון וליחס צודק כלפיהם.

זה כל מה שאני מבקש שתדעו, ושתזכרו תמיד כדי שתוכלו ליישם.

כיצד יש ליישם? ראשית, אסור להתווכח עם קנאים. להתווכח עם קנאי זה כמו להתווכח עם מחשב מתוכנת היטב, שהנתון הבסיסי – אנושיות – אינו מתוכנת בו, אלא הוא נעול מאחורי חומת אש של תחומי עיוורון.

שנית, יש ליזום שיח בתנאים נוחים, עם אנשים שאינם בהכרח קנאים אלא אדישים, בעלי חשיבה קונבנציונלית, הולכים בתלם וחושבים כמו הרוב – רצוי להזכיר את המצב הפוליטי שלנו, שבו אנחנו שולטים בכוח בעם אחר ומסרבים לדבר עימו על פתרון הסכסוך. קודם כול תשאלו אותם מה לדעתם אפשר וצריך לעשות, תקשיבו להם. ואז, במילים שלכם, במונחים המתאימים, הנוחים והקרובים ביותר לליבכם, הגיבו ושלבו בתגובה את מה שאתם יודעים על חוסר אנושיות ועל אנושיות, שלנו ושלהם. מכאן תמשיכו כרצונכם. בכך כבר עשיתם דבר חשוב, או, אם תסכימו איתי – מילאתם את חובתכם לעם ולמדינה ולעתידנו.

שלישית, בתנאים נוחים של נכונות להקשבה מן הצד השני, תעלו את הרעיון שצריך לדבר עם האויבים כולם, ללא תנאים, תמיד. התביעה לדבר נובעת ישירות מעובדת היותם בני אדם כמונו ורק דה-הומניזציה מונעת מאיתנו לראות זאת. מי שמאמין שהוא רוצה שלום ולא מלחמה, אבל לא מנסה ליצור קשר עם אויבו כדי לנסות ולפתור את הבעיות בדרכי שלום – סותר את כוונתו, נוהג בטיפשות גמורה! לדעתי, כל מי שלא תובע מן השלטון שיכריז על נכונותו לשיחות ולמשא ומתן ישיר עם אויבים (גם חמאס, חיזבאללה, סוריה ואיראן) לא ממלא את תפקידו האזרחי כאיש שלום. כל אימא שאינה תובעת זאת יהיה לה חלק באשמה אם בנה ייהרג במלחמה.

ולבסוף, בתנאים קיצוניים, כשהאדם האחר צועק, מאיים, מגדף, לא מקשיב, הקשיבו אתם בשקט, הקשיבו באמת, עד שהצד שמנגד יפסיק, אגב מבט ישר בעיניים. אל תגלו שום פחד או סלידה. בעמידה כזאת יש כוח והאדם שמולכם ירגיש בו. כשישתתק סוף סוף, תנו לו להרגיש שבאמת הבנתם אותו.

אם נוצרה אפשרות לומר משהו, הזכירו לזולת, במילים שלכם, שהערבים, כל אחד מהם, הוא אדם כמונו, יחיד וייחודי, כל יחיד שונה, כל אחד ואחת, איש ואישה, ילד וזקן, אדם כמונו, שיש לו זכות (בעיני אלוהים ואדם?) שיתייחסו אליו בצדק ויכבדו את זכויותיו האנושיות. רק זאת.

אם נוצרה אפשרות נוספת לומר משהו, אמרו לזולת שהוא, כאדם, חייב לדעת ש"לפתח חטאת רובץ" גם במלחמה ובסכסוך, וחובתו כאדם לבחון את דעותיו כדי לא לשגות, ולבחון את מעשיו כדי לא לחטוא גם ביחס אליהם, כמו שעשו לנו. בשום אופן אל תיגררו לוויכוח ולריב על העניינים שבמחלוקת.

מה ייחשב כהצלחה? הקנאי לא ישנה את דעתו בשיחה איתנו. תפקידנו להביא למודעותו את העובדות האנושיות, עליו ועל "הערבים", שיש בהן כדי להפנות את תשומת ליבו לתחומי העיוורון שלו. בכך הצלחנו, עשינו דבר גדול – עשינו מה שאפשר לעשות כדי לערער את חומות העיוורון הגורם לו דה-הומניזציה ומונע ממנו לראות את עצמו ואת אויבו כבני אדם חיים ממשיים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

13 תגובות

  1. בעיקרון, אני מסכים עם כל מילה שלך ואפילו מנסה ליישם את מה שאתה מציע.
    בפועל, זה לא כל כך עובד. הצרה היא שאנשים לא כל כך רוצים להקשיב. אל תבבלבל אותי עם עובדות אני כבר החלטתי.

  2. מאמר מעניין. נהדר שויתרת על הסגנון הקשה ועברת לסגנון עם דעה ברורה אבל לא משתלח

  3. נכון. מאמר מעניין יישומי ואקטואלי. יש ליישם את הכתוב בו כאשר אנו באים לידי ויכוח עם חברים יקרים וקיצוניים כמו מוסי רז, תמר זנדברג וחבריהם. בסך הכל הם לא אנשים רעים. הם אפילו ציונים בהגדרה. הם פשוט טועים. הם לא הצליחו עדיין להיחלץ מהתאוריות המרקסיסטיות.

  4. נקודת המוצא של הכותב היא שאנו שולטים על התודעה שלנו ולא היא. מה שלמדנו והוטמע בנו, הוא המציאות הפרטית שלנו וערעור על המציאות האישית הזו הוא בחזקת סיכון ופגיעה ביכולת ההשרדות שלנו. המציאות האישית של כל אחד מאיתנו היא עולם מקביל, שונה וכולה אוסף סיפורים אקראיים וכנראה מוטעים. זה בעצם מה שאני למד ממודל הידע של היידיגר או מחוק HEBB.
    כאשר הכותב מדבר על כך ש"כיצד יש ליישם? ראשית, אסור להתווכח עם קנאים. להתווכח עם קנאי זה כמו להתווכח עם מחשב מתוכנת היטב, שהנתון הבסיסי – אנושיות – אינו מתוכנת בו, אלא הוא נעול מאחורי חומת אש של תחומי עיוורון." כלומר הם טועים בהבנת המציאות, או שהמציאות שלהם שגויה. הוא מדבר על "ההם" אלו שאינם הוא. אבל גם הוא מחזיק בדעות שהן שלו ואין להן קשר עם המציאות. גם ההנחה שהוא ואלו שתומכים בדעתו צודקים, זו התיימרות. אין נכון ולא נכון, יש מציאות מדומיינת שמנהלת אותנו ואין מציאות אמיתית אחד, כמו שסוקרטס סבר.אלא יותר גישת הסופיזם היווני.
    נאמרת הטענה ש "שנית, יש ליזום שיח בתנאים נוחים, עם אנשים שאינם בהכרח קנאים אלא אדישים, בעלי חשיבה קונבנציונלית, הולכים בתלם וחושבים כמו הרוב – רצוי להזכיר את המצב הפוליטי שלנו, שבו אנחנו שולטים בכוח בעם אחר ומסרבים לדבר עימו על פתרון הסכסוך.". אני מסכים עם הטיעון, אבל יודע שהוא סיפור שהפך למציאות הייחודית שלי, נקרא לסיפורים האלו דטרמיניזם אישי.
    המסקנה היא שאין טעם לנסות לשכנע את השני שהוא טועה. מה שאני כמאמן מנטלי עושה במצבים כאלו, גם אם לא בקנה המידה הזה, הוא לגרום לשני הצדדים להבין שהם מופעלים אוטומטית על ידי הסיפורים חסרי הבסיס שלהם. משהם מבינים זאת, אפשר להתחיל לדבר, על מה אפשר לעשות, כדי שניתן יהיה לחיות ביחד. זה נכון באימון אישי, זוגי משפחתי וגם אישי. ההמלצה הבודהיסטית, לוותר על ההצמדות לרעיונות ובכלל למה שיש לנו, היא המרשם לויתור על הסבל.
    הבעייה היא שאנו אוהבים לסבול, כמו שאמר מוטל בן פייסי החזן "הכּל תּוֹבעים עֶלבּוֹני. הכּל עוֹמדים לימיני להגן עלי. אַשרי יתוֹם אָני."
    לסיכום, אם נדע שאףפעם אין לנו את הקושאן על האמת, אולי נהיה פחות נחרצים ופחות נאחזים באמונותינו והרבה פחות נהנים מהסבל.

    1. הילד הקטן קרא: "המלך הוא עירום!"
      יגאל אפרתי, (פילוסוף?) הסביר לאלה בקהל המריע שיכלו לשמוע אותו: "ההנחה שהוא ואלו שתומכים בדעתו צודקים, זו התיימרות. אין נכון ולא נכון, יש מציאות מדומיינת שמנהלת אותנו ואין מציאות אמיתית אחד, כמו שסוקרטס סבר. אלא יותר גישת הסופיזם היווני". והוסיף, אותי, מנהלת המציאות המדומיינת שבגדי המלך החדשים הם יפים להפליא".
      יגאל, אם אין נכון ולא נכון, אין אדם צריך להיות רודף-אמת. אין שופט צריך להיות שופט צדק. אין אדם (אין אתה) צריך בכלל להקשיב הקשבה אמתית לאדם הזועק את האמת הכואבת או הבוערת שלו, שכן אם הוא חושב שהוא צודק זאת "התיימרות".
      כל מחקר אמיתי, כל התעמקות במה שחושיך מגלים במציאות היא עיסוק במציאות המוחשית, באמת. שפיות וחוסר שפיות הן תוצאה של היחס בין "המציאות המדומיינת שמנהלת אותך" ובין המציאות.
      דחילק, אל תחזור יותר על טיעונים כאלה. עשית מעצמך או שוטה או מי שמשתעשע בהפרחת בלונים של איוולת טהורה בידיעה שאם יצטט את היידגר ויסתמך על הסופיזם היווני יחשבו אותו לחכם גדול. (היידגר, אגב, תמך בנאצים). במקום זה, הייה כמו הילד הקטן שקרא "המלך הוא עירום". הוא היה חכם אמיתי ועשה את הדבר הטוב ביותר שאדם כמוך וכמוני יכול לעשות ביחס למציאות, לאמת וזולת: פקח את עיניו, התבונן היטב, ודיווח אמת על מה שראה, בלי פחד, ובלי כל התיימרות.

      1. באמת לא ברור מי הוא השוטה או מפריח הבלונים. אם הזכרת את היידגר (הנאצי) יש להזכיר לך שהנאצים החדשים, ולא רק כלפי ישראל הם האייטולות האיראנים ומשמרות המהפכה שלהם הם ה SS החדש. לא הייתי מנקה את ערפאת וחבריו מהנאציזם החדש. אולי גם ילדי הנשים העזתיות והחברוניות שנישאו לבדואים ישראלים ושהתחנכו בישראל הם סוג של היטלר יוגנד חדשים. רק השבוע אלפים מהם התפוצצו בצעקות "אללה הוא אכבר" בשבילי הנגב. מי שהוא "מפריח הבלונים" שלא לומר המוכה בעיוורון הוא אתה והמיעוט הזניח של ישראלים יקרים שעוד חושבים כמוך. תתעורר סופסוף מעיוורונך האידאולוגי. האם אינך רואה מה שמתחולל מסביבך? תרבות של פשע רצח ובורות, לשם אתה חותר?

      2. המאמר שלך רציני, גם אם אינני מסכים לכל הדיעות שלך. גם התשובות שקיבלת הן רציניות, וגם לנן אינני מסכים לחלק מהדברים. עצם הדיון מבורך. התגובה האגרסיבית שלך מקלקלת את הדיון המבורך.

  5. יגאל- אני ממש מנסה להבין אותך, אך נבלמתי במשפט שלך "– רצוי להזכיר את המצב הפוליטי שלנו, שבו אנחנו שולטים בכוח בעם אחר ומסרבים לדבר עימו על פתרון הסכסוך.. אני מסכים עם הטיעון, אבל יודע שהוא סיפור שהפך למציאות הייחודית שלי, נקרא לסיפורים האלו דטרמיניזם אישי". סוף ציטוט.
    נכון שישראל כבשה במלחמת הגנה שנכפתה עליה ושולטת בתושבי המקום, (ויש האומרים השיבה לעצמה ארץ אבות שנכבשה בכוח עי ממלכת ירדן במלחמת 48), ואף הכריזה כבר באותו יום שהיא פתוחה למשא ומתן על עתיד השטחים המוחזקים, ויעידו על כך כול הצעות הפשרה החל מהסכמי אוסלו 1993, קמפ דויד וטאבה 2000, מטווה קלינטון, והצעת אולמרט 2008- שכולם נידחו כלאחר יד עי הצד השני, אולי כי נוספו לכך תנאים קשים מנשוא כמו "הכרזה על תום סכסוך" ופירוז מנשק התקפי – הכול נידחה מלבד הטרור .
    איך מכאן אתה למד ש"אנו מסרבים לדבר עימו על סיום הסכסוך"- נבצר ממני!, אבל אני פתוח לשמוע טיעונים התומכים בעמדתך

  6. לגדעון שניר –
    אני מציע שתיקח את עצתו המלומדת של ד"ר אולק נצר – דהיינו חבל על הזמן להתווכח עם בעלי הדעות הצודקים תמיד שעדיין לא החליטו באיזה צד של הסכסוך הם עומדים. לאילו טיעונים וממי אתה מצפה?

  7. יגיד כל אחד את דעתו. נקשיב ונגיע כל אחד עם עצמו למסקנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

פשיטת רגל

נתון מחריד ומבשר רע בנוגע לילדינו