סופר בוסני-קרואטי פילושמי

"למות בטולוז – מבחר סיפורים" / מיליינקו ירגוביץ'
תמונה של משה
משה גרנות

לאחרונה יצא לאור הספר "למות בטולוז – מבחר סיפורים" מאת מיליינקו ירגוביץ', בתרגומה של דינה קטן בן-ציון (הוצ' כרמל 2021, 165 עמ'). "הזווית היהודית" איננה מופיעה בכל הסיפורים שבקובץ זה, אבל כשהיא מופיעה, נקל לחוש באמפתיה של המחבר לסבל היהודי בכלל, ובימי מלחמת העולם השנייה בפרט. ירגוביץ' הוא "בוסני-קרואטי" – נולד בסרייבו שבבוסניה-הרצגובינה, אבל מתגורר כיום בזאגרב, בירת קרואטיה. וכן, יש להודות לד"ר דינה קטן בן-ציון שפותחת לנו צוהר אל הספרות הסרבו-קרואטית.

הסיפור "מותו של סלומון טננבאום", שהוא פרק מתוך הרומן "רותה טננבאום", מתאר כיצד מוביל חבר האוסטאשה (המיליציה הפשיסטית הקרואטית) צווק אלואיז את היהודי סלומון טננבאום אל המאסר, וממנו, מן הסתם, למחנה הריכוז יאסנובאץ, אלא שבעלילה חל מפנה: סלומון מרגיע את אשתו איבקה ואת בתו רותה ("שירלי טמפל הקרואטית"), ואומר שבוודאי דידו קוורטיק (שלו שורשים יהודיים), ראש שירותי הביטחון, ידאג שלא ייגעו בו. ברור לקורא שסלומון בודה את כל זה מליבו, כדי להרגיע את בנות משפחתו, והוא יודע כי הוא מובל אל מותו. כדי לחזק את הרושם שאין מה לדאוג, הוא מבקש מצווק שירשה לו לשיר לאורך כל הדרך שיר הלל לזאגרב, ובתמורה ייתן לצווק הקלגס מטבעות זהב. כשמסתבר לצווק שלסלומון אין כסף בכיסיו, הוא מכה אותו באמצע הרחוב מכות רצח, מאחר שסלומון האציל איננו צועק מכאב, הקלגס מחרים שרשרת ברזל מחנות ומכה בה את סלומון עד שהוא נופח את נשמתו.

תוך כדי שסלומון מוכה עוברים על פניו פרופסור ושחקנית, השניים רואים את הזוועה, וממשיכים לדבר על תיאטרון ואופרה, והשחקנית מעירה שצריך לנפות מהרפרטואר שירים שחיברו יהודים, ומתחלחלת מהמחשבה שאולי גוסטב מאהלר, מחבר "שירים על מות ילדים", הוא עצמו ממוצא יהודי.

הסיפור הזה מתאר בהבזק אחד את האצילות של היהודי, לצד הכישרונות של היהודים (רותה השחקנית המחוננת, מאהלר המלחין הווירטואוז) אל מול השנאה התהומית והסדיסטית של הגויים כלפיהם.

בסיפור "רעב, חלקיקים צבעוניים של אבני פסיפס" מסופר על הרעב ששרר בשנת 1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר בעלות הברית מפגיזות את קרואטיה, והתושבים רצים למקלטים. אימו של המספר הייתה אז בת שלוש, ואספה אבנים צבעוניות מחצר בית הכנסת הספרדי שהופגז, וכל תכולתו נבזזה. האב אוסר על הילדה לאסוף את האבנים, ומסתברת הסיבה לכך: אביה ואימה ראו איך המון של פורעים בוזזים את תכולת בית הכנסת, והורסים כל מה שלא ניתן לטלטל. הם היו בטוחים שזאת מלאכת האוסטאשה, אבל מסתבר שזה היה המון של מוסלמים וצוענים שעשו את המעשה המזוויע, וההורים (סבא וסבתא של המספר) לא יכלו להושיע.

בסיפור "ירושלים" אנו פוגשים יהודי בשם שמעון פינטו שאינו מוכן להחליף את מנעול דלת ביתו, שאותו ירש מאבות אבותיו שגורשו מספרד. שמעון מייחל להביא מנעול זה לירושלים, אלא שלא זכה לכך, כי חלה ומת.

הסיפורים הראשונים בקובץ עניינם ביוגרפיה של המחבר מילדותו, עם גיחה לגיל מאוחר יותר כשכבר היה סטודנט באוניברסיטה. האירועים מתרחשים אחרי 1966, שנת הולדתו של המספר. הגיבורים הם מיליינקו עצמו כילד קטן, אימו החיה בנפרד מאביו, הגם שברוב הסיפורים הם מטפלים יחדיו בילד, ונוסעים ממקום למקום. הסבתא, שלדמותה יש קווי אופי מעניינים: היא שכלה את בנה (אחיה הגדול של האם), שגויס לוורמכט בכפייה. הפרטיזנים הציעו שיערוק, כדי שיחביאו אותו, אך הסבתא של המספר חששה, והבן נהרג. בעקבות השכול היא חדלה להאמין באלוהים. מסופר שהסבתא מרחמת על גורת חתולים ומאכילה אותה במזלף, אבל כשזו ממליטה חתלתולים, היא מטביעה אותם, המעשה מוציא את הילד מדעתו, והוא מגדף נמרצות.

מיליינקו הקטן משאיר רושם על הקורא כילד לא חכם במיוחד: כשהוא שומע מסבתו שהיא מרחמת על אימו של סלבדור איינדה שנהרג בהפיכה של אוגוסטו פינושה – בשפה הקרואטית זה ביטוי של אבל – כי הרי דרכו של עולם היא שאם מתה לפני ילדיה, הילד מכוון אקדח צעצוע לרקתה של אימו, כדי שתמות לפניו. אימו מתפלצת, וחוששת שהביאה לעולם מפלצת.

הילד חושש שהנשמה יוצאת עם השתן או עם הצואה; כשהוא רואה בטלוויזיה וייטנאמים מלוכסני עיניים בוכים, הוא צוחק, והמשפחה נבהלת מכך שהילד מנוכר, ואולי משוגע.

דמות מבהילה בסיפורים אלה היא אימו של האב, שלא הסכינה עם העובדה שבנה התאהב באישה אחרת חוץ ממנה. היא שואלת בהתרסה אם בנה בטוח שהילד הנולד הוא שלו, וכאשר הם באים לבקרה, היא נותנת מתנה לתינוק שקית ובה עצם של בקר בצירוף קללה. קשה להאמין שאנשים רשעים כאלה יש בעולם. הרשעות מתוארת גם ברקע של סיפורים אלה: אוסטאשה בשם מאקס לובובץ' בישל אנשים חיים, וקילף עור של בני אדם. בעלה של הדודה דולז'אל (חברה של הסבתא), נרצח במחנה הריכוז הידוע לשמצה – יאסנובאץ.

בסיום הקובץ מופיעה כתבה עיתונאית של הסופר שלנו על הטבח שביצע מוחמד מראח, מוסלמי צרפתי ממוצא אלג'יראי, בבית ספר "אוצר התורה" בטולוז. הוא רוצח את המורה הישראלי, הרב יוחנן סנדלר, את שני ילדיו, ואת בתו של מנהל בית הספר מונסנגו. הרוצח, תומך אל-קאעידה, תירץ את הטבח הנורא כנקמה על מה שישראל מעוללת לפלסטינים. קובץ הסיפורים נקרא "למות בטולוז" על שם האירוע המזעזע הזה.

אני אסיר תודה לתרגומים של ד"ר דינה קטן בן-ציון שפותחת לנו צוהר אל ספרות מעניינת, ובמקרה שלפנינו – צוהר לסופר פילושמי, שאין רבים כמוהו באירופה. אדרבה, יש סופרים שמחרימים את ישראל, ולא מרשים לתרגם את יצירותיהם לעברית משום שכביכול ישראל מקיימת אפרטהייד.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. מעניין אם גם הבוסנים והקרואטתרגמים לשפתם ספרות עברית. יש לי הרגשה שזה לא קורה.

  2. יהודה בן דוד, אתה צודק, בספר זה יש קובץ של סיפורים מלוקטים מטקסטים שונים של המחבר. מה שמשך אותי במיוחד הוא יחסו האמפתי לעם היהודי. וכן, מורגש הכישרון הלא מבוטל.

  3. כל הכבוד לך ולאתר שאתם נותנים במה קבועה וברמה לנושא הספרות. מסתבר שחוץ מנועה קיריל ומרגי יש עוד פנים לתרבות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

פשיטת רגל

נתון מחריד ומבשר רע בנוגע לילדינו