טכניקות של תינוק

לגלות ולשקם את העוצמה שאיבדנו
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

שאלה: מתי בחייכם חוויתם את העוצמה הגבוהה ביותר שלכם? ספוילר, אתם כנראה לא יכולים לזכור זאת.

מתברר שהעוצמה הגדולה ביותר של כולנו, הייתה ברגע שבו נולדנו. צרחנו, ובכינו, ודרשנו שיתנו לנו את כל מה שרצינו. הבכי שידר בעוצמה רבה "מגיע לי ואתם תתנו לי את זה", והדרישה נענתה בשמחה. לא חשבנו מה אפשר ומה לא, או מהי היכולת של ההורים להיעתר לבקשה, אלא המשכנו, ודרשנו, ובאורח פלא רובנו גם קיבלנו.

האם גם היום אנחנו יכולים לדרוש מה שבא לנו בלי גבולות, ובאופן מפתיע גם לקבל זאת בלי ויכוח? ברור שלא, אבל פעם זה עבד עבורנו. אם כן, אולי נוכל ללמוד ממי שהיינו אז כעוללים, איך אפשר לשחזר את העוצמה ההיא, של התינוק, לחיינו הבוגרים. ולא, אין הכוונה לשכב בעריסה ולצרוח, התנאים הסביבתיים השתנו וגם אנחנו כבר לא שם בעריסה, אבל אולי נוכל לאמץ כמה טכניקות שהתינוק, שהיינו, השתמש בהן בהצלחה לא מבוטלת?

ראשית נבחן כמה נקודות מוצא של התינוק ואת פרשנותן:

"אני לא מכיר שום דבר, פרט לצרכים שלי, כי אני הכי חשוב. אני מופעל על ידי הערך העצמי שלי ולא על ידי האחרים". הפרשנות – "עדיין אין לי הסיפורים שמחייבים אותי להתחשב באחרים".

"אני לא בוחל באמצעים, כלומר משתמש בכל התחמושת שיש לי. בכי, צרחות, השתנקות בגלל בכי ארוך ומבט מאשים שקורע להורים את הלב". הפרשנות – "אני התינוק, מומחה גדול למניפולציה, לא חש אשמה ולא חרטה. פשוט חי את מה שיש".

"לא יכולה להיות לי נקודת שבירה". הפרשנות – "אם לא אקבל את מה שאני רוצה, אצרח ואבכה ואשתנק מבכי, עד שאקבל, או עד שאתעייף".

"אני לא מייחס משמעות לדברים". הפרשנות – "לא מעניין אותי מה אומרים לי שחשוב, אני קובע מה חשוב עבורי".

ברור שהעוצמה היתרה של התינוק היא בכך שהוא חי רק את מה שחשוב לו. הוא לא מתבייש, לא חש בעיה מצפונית ולא מוכן להקשיב להסברים ולהתנצלויות.

האם גם אנחנו, כבוגרים, יכולים לאמץ, בצורה זו או אחרת, את ההתנהגויות האלו? האם אנחנו יכולים להיות בלתי ניתנים לעצירה כמו התינוקות שהיינו פעם?

נבחן את הכוחות והאמירות שמניעים אותנו בחיים ונגלה אילו מהם נוצרו כאשר ויתרנו על השימוש בכל העוצמה שעומדת לרשותנו, מפני שהשימוש הזה מסוכן. איך בחרנו לפעול בדרכים שאין בהן סיכון, אבל גם אין בהן סיכוי. נגלה כיצד הפחד מהעתיד, מסמכות, מפיטורים ומהתמודדויות אחרות בחיים, עוצר אותנו מלהסתמך על הערך העצמי שלנו. נבין שכשהערך העצמי שלנו אינו מקור העוצמה, אנו פועלים מתוך חולשה וחרדה.

אם נקשיב לתינוק שבנו, נגלה שקיבלנו את אינסוף סיפורים שמנהלים את חיינו – כנכונים, אבל את זה התינוק לא ידע. אני מזמין אתכם לראות שהסיפורים שלנו, שעוזרים לנו להתקיים בסביבה המשתנה והתובענית, יכולים להיות בו-זמנית, גם סיפורים מעכבים.

ניווכח שמושגים כמו נכון/לא נכון, טוב/רע, יפה/לא יפה וכו', הם רק סיפורים שקיבלנו מבחוץ. אולי אם לא נקשיב להם, הם לא יוכלו לבלום אותנו? אולי נגלה שהמשמעות שאנו נותנים לאירועים היא רק אופציה אחת ואולי גם האופציה הלא-הנכונה, אז למה להתעקש עליה?

לרצות משהו ולגלות שאנחנו מפחדים לבקש, כי זה מסוכן או לא יפה או שחצני וכו', גורם בוודאות לכך שלא נקבל זאת. כדאי ללמוד מהתינוק, ולהמשיך ולבקש בעוצמה רבה, מבלי להתעייף ורצוי כמה שיותר. זה הסיכוי היחיד לקבל את רצוננו.

כשאנחנו מגיבים לתוצאות הפעולות שלנו מתוך אשמה וחרטה, אנו מניחים עול כבד מנשוא על צווארנו. התינוק אינו שוקל כלל להתייחס כך לדברים ולכן הוא עוצמתי, "לא עוצר באדום" ומשיג את מטרותיו.

כאשר אני כמאמן מציג את הגישה הזאת למתאמנים שלי, מייד מתעוררת החרדה מלפעול בצורה "תינוקית", ונשאלת השאלה הקלאסית "אבל מה יקרה אם?" יש לבחון מהם הסיכויים שהמתאמן באמת ייפגע אל מול הסיכוי שישפר את עצמו, את יכולותיו ואת עוצמתו הכלכלית והאישית, ואז לבנות לו תוכנית עבודה. זו תוכנית שתחילתה בבניית החזון שלו והמשכה בהתוויה של מטרות ויעדים שיוליכו אותו למחוז חפצו. בתהליך האימון המנטלי, אני מתווה גם את המגבלות של ההתנהלות, כתהליך הכפוף לאתיקה ולחוק, אבל לעולם לא ככניעה לרצונות ולכוונות של אנשים אחרים, או של אמונות ישנות ומגבילות מהעבר.

כשהמתאמן מבין שהסיפורים והמגבלות שהוא השית על עצמו, במעבר מתינוק לבוגר, מעכבים אותו, הוא הופך לבלתי ניתן לעצירה ולפורץ דרך.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. הפוסט הכי טוב לדעתי עד כה.
    נקודת מבט רעננה ומעוררת מחשבה על המקום הזה שלא מוכן לקבל לא.
    "אבל מה יקרה אם" זה כל כך בסיסי אצלנו, ועם זאת, מיותר ומעכב. אסור לשאול מה יקרה אם" אלא צריך לשאול "מה צריך לעשות כדי שזה יקרה".
    תודה על הפוסט.

    1. שלום ניצן. הדיון שהעליתי, הוא אקזיסטנציאליסטי במובן שהוא אינו דן במה שטוב / רע / נכון / שגוי, אלא רק באפקטיביות האנושית. ניסיתי לגזור גזירה שווה בין העוצמה של התינוק שאינו רואה אף אחד ממטר לבין המבוגרים, שנאלצו ללמוד שיש להם גבולות. לכן לשים מגבלות אינו שלילי ואינו חיובי, זה מה שמי שחש צורך במגבלות, עושה.
      לעניין האפקטיביות, הרי שמגבלות שאתה משית על עצמך, תמיד בולמות אותך. אבל המגבלות הן סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. "זה לא מכובד, לא הוגן, לא מצטלם טוב" וכו'. הסיפור שהמגבלה מספרת, אינו אמיתי, אלא כניעה לו. כך לימדו אותנו ההורים, המורים והסביבה. הסיפור הוא אקראי לחלוטין, מבוסס אשמה, ביקורת, חרטות ושיפוטיות וכל אחד מספר לעצמו סיפור אחר.
      מבחינת האפקטיביות בלבד, אתה יכול לוותר על הסיפור שלך, אם הוא מגביל אתך ולבחור סיפור אחר, שיקדם אותך.אם הסיפור החדש מתנגש בערכים שלך, בדוק גם את הערכים, באם הסיפור שלהם רלוונטי לך. זכור שישנם ערכים שהמדינה מונעת ממך להפר וכל מה שאינו אסור, מותר.
      אתה כמובן יכול להטיל עליך מגבלות נוספות, אבל אם תהיה מודע לכך שזו רק הדרך שלך והיא אינה מחייבת את האחרים, תוכל לתמרן, מבלי להיפגע.

  2. חמוד ונכון
    האדם נולד כאנדיבידואליסט מוחלט, המתרכז בעניין אחד- ההישרדות האישית. גם הוריו משתפים איתו פעולה וגם זאת מתוך שיקולים אגואיסטים של מימוש דחף ההולדה והבטחת הישרדותם בבוא העת בו הילדים יסעדו אותם לעת זקנה- זו השקעה לטווח ארוך עם צפייה לתגמול הולם (אני גידלתי אותך-עכשיו תורך..)
    ההורים מתחילים לטפח את ההשקעה שלהם כאשר הם מתחילים לטפח אצל היצור החדש את חשיבות הקולקטיב להישרדות- כול התא המשפחתי/שבטי המספק את ההגנה והתמיכה עי תגמול מישים התורמים לקבוצה.
    בעידן האחרון, כאשר עתיד ההורים כבר אינו תלוי כול כך בתמיכת ילדיהם (פנסיה, ביטוח סיעודי וכו) . ההורים מחזקים דווקא עוד יותר את ההיבט אינדיבידואליסטי על פני הסולידריות הקולקטיבית, שיהי עצמאי (בלתי תלוי באחרים) ובגיל מוקדם ככול האפשר, נענים לכול גחמה עי קידוש ה- "בא לי" הפוטר מכול מאמץ ואחריות לאיפוק ומקדם סיפוק מאוויים מידי..שימוש חופשי בסמים, הערצת תכונות מניפולטיביות, היכולת "להסתדר" למצוא פרצות בחוק, היעדר כול בושה להיחשב פושע..
    אז מה כי נלין?

  3. אפשר להתווכח עם כל דעה אבל אין ספק שזה מאמר שמעורר מחשבה ודיון ואם הבנתי נכון מקורפל זאת בדיוק המטרה של האתר, להביא דעות ולדון בהן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חוק הנאשם

מדוע חוק הנאשם בפלילים אינו סביר ואינו ראוי