משמעת היא חופש

על חשיבותם של גבולות
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

במאמר קודם כתבתי על המשמעת ככוח שגורם לדברים לקרות. הפעם אני מבקש לדבר על היבט אחר של אותה משמעת.

כשאדם מטפס לבדו על הר גבוה או צולל למעמקים, תחושת החופש עשויה להיות משכרת. אני מזמין אתכם לראות שהיא גם משקרת, אם החופש הזה אינו תחום בגבולות. הטענה שאדון בה היא שללא גבולות ומשמעת, לא ניתן להיות חופשיים.

למה הכוונה ב"אין גבולות"? למשל אם הצולל אינו מכיר נושאים חשובים כזמן צלילה, עומק הצלילה, כמות האוויר במיכל וזמן העלייה אל פני המים, או אם יסרב להנחיה לצלול בזוגות וכו', הוא נמצא בסיכון, וייאלץ להשקיע את כל אונו כדי לשרוד. במצב הזה הוא סובל במקום ליהנות. אין לו החופש פשוט להיות מי שהוא רצה להיות. באותה הצורה, מטפסת הרים שלא נצמדת למתודולוגיה של הטיפוס, לכל צורותיה, תהיה עסוקה בשרידותה ולא בתחושת החופש שהטיפוס יכול להציע. גם אלו שמטפסים על צוקים תלולים ללא חבלים, לכאורה בתחושת החופש המוחלט, למדו והתנסו שוב ושוב, עם אמצעי בטיחות, עד שהגיעו לרמה הנדרשת. רק כשמולאו כל הוראות הביצוע והביטחון, כלומר נוצרו הגבולות, אפשר לקיים את ההתנסות הרצויה בצורה הטובה ביותר. כשאין גבולות, הסבל נוכח.

ניתן לראות זאת בכל שלב ונושא בחיים. לוליינית על הטרפז לא תצא לדרך אם לא הגיעה לרמת המומחיות הנדרשת, גם אם זה יהיה לה כיף, כי יש בכך סיכון עודף. טיול במקום לא מוכר, ללא מפה, יכול לתת את תחושת החופש המבוקשת, אבל גם לגרום לחרדה אם מאבדים את הדרך. הטבח היפני שמכין את דג הפוגו הרעיל כמבחן סופי לשנות הלימוד שלו, יזכה לתחושה שהוא בלתי ניתן לעצירה בתחום זה – ובלבד שיישאר בחיים לאחר המבחן.

קל לנו לראות זאת אצל ילדים. מבחינתם הם חופשיים, כי הם לא מכירים משהו אחר. הם חופשיים לרוץ חופשי לכביש, להיעלם בקהל, להכניס מסרגה לשקע החשמל, לשתות מתוך בקבוקים בארון, ללכת עם מבוגר שנותן להם ממתק וכו'. מבחינתנו המבוגרים הם אינם חופשיים, הם חסרי ידע ולכן פורקים עול. אבל הם לא באמת פורקים עול, כי הם לא יודעים מהו העול הזה, מה מותר ומה אסור. תפקידנו הוא להשגיח עליהם וליצור עבורם את המרחב שבו הם יוכלו להיות חופשיים ובטוחים, עד שילמדו בעצמם מה מותר ומה אסור. או אז הם יהיו חופשיים בתוך הגבולות הבטוחים. אם אז הם יבחרו שלא להתייחס לגבולות אלו, הם כבר לא יהיו חופשיים, הם יהיו באמת פורקי עול, ותפקיד המבוגרים יהיה לרסן אותם, כלומר ליטול מהם את החופש ולהחזיר אותם אל תוך תחום הגבולות.

מה שנכון לגבי הילדים נכון ביתר שאת גם עבורנו המבוגרים. אם איננו שומרים על הגבולות, אנו לא חופשיים, וזה מתבטא בשתי דרכים: הדרך הראשונה היא שהמדינה, שהיא בעלת הכוח למנוע חריגה מהגבולות, תעצור אותנו בכוח החוק. הדרך השנייה היא שאנו לא באמת חופשיים, אלא רק חשים תחושת חופש כי אנו יוצאים דרך קבע נגד הסמכות. אבל מי שיוצא דרך קבע נגד משהו פועל כאוטומט ולכן אינו באמת חופשי. הנה דוגמה נהדרת מתחום עולם הפעוטות: יש פעוטות שתמיד ירצו לעשות הפוך. ההורה חכם צריך לתת להם הוראה הפוכה – והנה הם עושים את מה שהוא רצה מלכתחילה.

משברור שאין חופש אלא בתוך גבולות מוסכמים ואנו בוחרים לקבל את הגבולות האלו, אנו בוחרים במשמעת. עכשו משבחרנו, עולה השאלה, איך מטמיעים משמעת במי שאינו רגיל למשמעת?

כמאמן מנטלי, אני פועל באמצעות הזיהוי של שני כוחות מנוגדים: הכוח הראשון הוא הכוח המצוי. הוא דמוי משקולת כבדה של הסבל שנוצר כתוצאה מחוסר משמעת. הכוח השני הוא הכוח הרצוי. הוא דמוי בלון הליום שמושך למעלה לאושר, ואז המשמעת והיכולות שהיא תורמת יבואו לידי ביטוי.

הפער הזה בין שני הכוחות יוצר למידה. הרי אם אין  פער בין המצוי לרצוי, אין לאן להתקדם. רק כשנוצר פער המתאמן יכול לזהות את שתי נקודות הקיצון ולחוות אותן זו מול זו. כאשר הוא יתעדף – כלומר יוותר על הסבל, שהוא תוצר של הכוח הראשון, ויבחר בכוח השני, כלומר באושר, אז ייסגר הפער וייווצר מרכיב המשמעת. תהליך זה  הוא תהליך טרנספורמטיבי, כלומר מה שנלמד ונרכש, משנה את התודעה לתמיד. הטרנספורמציה היא שינוי בר-קיימא, בניגוד לשינוי שאינו טרנספורמטיבי ולכן אינו משנה את התודעה. על מנת לסבר את האוזן, הטרנספורמציה המוכרת ביותר היא רכיבה על אופניים. רגע אחד אני נופל מהם וברגע הבא אני נשאר יציב וממשיך לנסוע. לא לחינם אומרים שאף פעם לא שוכחים לרכוב על אופניים, זו טיבה של טרנספורמציה.

כמאמן מנטלי, אני מבחין בין הקניית משמעת אצל ילדים ובני נוער, כלומר מי שנמצא תחת חסות ההורים, לבין בוגרים. כשמדובר בילדים ובני נוער, אני קודם כול מלמד את ההורים להקנות משמעת על ידי יצירה של גבולות שהם ההורים כופים על הילד, כדי שיוכל להיות חופשי בתוכם ולהתפתח לאדם בעל משמעת ועוצמה. האימון החשוב הוא האימון של ההורים ורק אחר כך של הילד.

אצל בוגרים, שאין עליהם מורא הורים, המשמעת מתקיימת בשתי רמות:

  • הגברת המודעות לציות לחוקים קשיחים של המדינה, מקום העבודה וכו'.
  • פיתוח המודעות האישית באמצעות עבודה שלי איתם על שני הכוחות שתיארתי.

לסיכום ולהעצמת הרעיון אוסיף שמחקרים שבחנו את המקור לעוצמה של מדינות, גילו שלא מדובר במשאבי טבע או במיקום גיאוגרפי. תמיד מדובר ברמת המשמעת הנהוגה באותה המדינה. מובן מאליו שאת המשמעת צריך למתן לרמה שתקדם ולא תשעבד, אבל שם בהחלט נמצא מקור העוצמה שלנו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. אני מאוד מסכים עם קביעתך. לא כולם מבינים את כוונתך. כמו שמקובל היום הרבה מסתפקים בקריאת הכותרת וכבר מגיבים.

    1. מדובר תמיד בחופש מ.. חופש מדת, חופש מעריצות וכו'. ללא הגבולות שמגדירים את תחום החופש, אי אפשר לדבר על חופש. אם אין נקודת התייחסות מגבילה, אין משמעות לחופש.
      כשאתה מלמד משמעת, לא כפייה, אלא משמעת ואלו שני דברים שונים, אתה מכין את הילד או המתאמן במקרה שלי, לפעול בצורה האפקטיבית ביותר.
      בוא נבחן מקומות בהם יש משמעת קפדנית. אם השירות הצבאי הנוקשה נועד להכין אותך לקרב, זה מבטיח שבעת הקרב, לא תתעכב על לחשוב מה לעשות, אלא תהייה חייל אוטומט משוכלל. היכולת הזו היא החופש לפעול בצורה הנכונה ביותר. ללא האימון הקפדן, היית חופשי לכאורה, לעשות מה שאתה חושב לנכון, מה שהיה מסכן אותך ואת חבריך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אולי אנחנו טועים?

חמאס והג'יהאד האסלאמי מנהלים את המערכה מעל לראשינו