המפתח להצלחה

משמעת עצמית – הכוח שגורם לדברים לקרות
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

מה לדעתכם אנו מבצעים כל הזמן, את החשוב או את הדחוף? כמאמן שהתבוננות אותנטית היא כלי העבודה שלו, אני מזהה שבדרך כלל הדחוף הוא הגורם המפעיל אותנו. כשאני שואל את המתאמנים מתי הם מבצעים את החשוב, התשובה בדרך כלל היא, "כשהוא נעשה דחוף". במילים אחרות, רוב הזמן אנו עוסקים בכיבוי שריפות. אנו מתרוצצים לכל הכיוונים במקום להתנהל בשלווה. כיבוי שריפות כתהליך תכנוני הוא תהליך שוחק, יקר ולא אפקטיבי.

אם נשאל מה מאפיין אנשים מצליחים בהשוואה לאלו שאינם מצליחים, נגלה שההצלחה הולכת יד ביד עם היכולת לבצע את החשוב ברגע שהוא נולד, הרבה לפני שהוא הופך לדחוף. רובנו, שמגע הקסם של ההצלחה לכאורה לא נגע בנו, חיים את חיינו בהמתנה שהחשוב יהפוך לדחוף.

הנה דוגמה: יוסי הוא מדריך תיירים עצמאי שקנה את האוטובוס הטוב ביותר כדי שלא יאבד ימי עבודה בגלל תקלות מכניות. באחד הביקורים במוסך אמר לו המכונאי שהצמיגים שלו כבר די בלויים. אמנם ניתן להמשיך איתם עוד קצת, אבל הם לא יעברו את הטסט וכדאי כבר לרכוש חדשים. יש להביא בחשבון שאלו צמיגים שלא תמיד נמצאים במלאי ולכן כדאי להקדים. יוסי עשה חישוב מהיר: "הטסט בעוד ארבעה חודשים ואני יכול להמשיך קצת, אז אטפל בזה בעוד חודשיים". עברו חודשיים ויוסי נאלץ לעבור ניתוח שהשבית אותו מכל מלאכה כחודש וחצי. הוא חזר לעבודה ועסק בהחזרת הלקוחות ורק אחרי שבוע הצליח להתפנות, לפנות למוסך ולבקש שיתקינו לו את הצמיגים החדשים כדי שיעבור את הטסט.

התשובה מהמוסך הייתה, "הצמיגים האלו לא במלאי, גם לא אצל היבואן. אם אזמין היום, הם יגיעו רק בעוד חודשיים. אפשר לרכוש אצל יבואן אחר צמיגים במידות ובאפיונים הנדרשים, אבל הם עולים כ-500 שקלים נוספים לצמיג. יש ארבעה צמיגים ועוד צמיג חלופי, שגם הוא שחוק – זה יעלה לך בתוספת של 2,500 שקל. האם להביא אותם או לא?" יוסי השווה את תוספת העלות עם הצורך לשכור רכב חליפי לחודשיים, ובחר להזמין את הצמיגים היקרים. לא רק שהוא שילם יותר, גם ההתעסקות שלו ושל המכונאי בפתרון הבעיה יצרה עומס זמנים, ולכן הוא נאלץ לדחות מטלות אחרות, והעלות תפחה עוד יותר.

יוסי בחר לדחות את החשוב עד שייעשה לדחוף. הבעיה היא שלוח הזמנים של הדחוף הוא קשיח לחלוטין ואי אפשר לחרוג ממנו מבלי להיפגע. לעומת זאת לוח הזמנים של החשוב הוא גמיש מאד. אני מזמין כל אחד לזהות אם תבנית ה"דחוף קודם לחשוב" מופיעה בחייו.

המסקנה היא שלחיות על פי הדחוף עולה הרבה יותר מאשר לפתור את הנדרש כאשר הוא נולד. השאלה היא, מה גורם לנו לבחור בדחוף על פני החשוב? שאלה נוספת, האם ההבנה שהדחוף יקר יותר ושכדאי וצריך לפתור את החשוב כשהוא נולד, מספיקה כדי לשנות את דפוס ההתנהגות? ספוילר: ההבנה והכרת הסיבה אינן חזקות דיין כדי לשנות את ההתנהלות הכואבת.

מה מבדיל בין אנשים שבוחרים בדחוף, משלמים יותר, מתרוצצים סביב זנבם ולא מצליחים להגיע למטרתם, לבין אלו שמצליחים בדרכם ותמיד יש להם זמן לטפל בעוד נושא?

התשובה היא קיומה או העדרה של משמעת עצמית.

ההגדרה שאני מציע למונח משמעת עצמית היא "היכולת לבצע את מה שחשוב, מבלי להיכנע להסחת דעת". במונח הסחת דעת אני כולל כל סיבה שלא לבצע את המטלה באופן מיידי, כגון עיסוק בנושאים מעניינים וכיפיים יותר (רביצה, בטלה, בילוי, שתייה, סקס וכו'), הרצון לדחות תשלומים, אמון בלתי רציונלי ש"דברים תמיד יסתדרו". הדברים אף פעם לא מסתדרים מעצמם עבור אלו שדוחים את מטלותיהם.

משמעת עצמית משחקת בכל המגרשים שחיינו מתנהלים בהם. בזוגיות שלנו, בחינוך הילדים, בלימודים, בלקיחת התחייבויות שאין להן כיסוי, הימורים, אכילה רבה, עישון, עמידה בלוחות הזמנים בעבודה ובמקומות אחרים, אי כיבוד שעות מפגש וכו'.

כשאין לנו משמעת עצמית, איננו יכולים לתעדף את המטלות, אלא נוטים להיכנע לרצוי, כלומר למה שנותן לנו את המשובים הנעימים ביותר. כדי להיות בפעולה בכיוון הנכון, אנו זקוקים לכל הפחד שאנו יכולים לגייס, כי רק הפחד יכול להניע אותנו לפעול ולעמוד ביעדים שהגדרנו לעצמנו. אבל הפחד לא יכול להישמר לאורך זמן והוא הופך לחרדה. החרדה היא אירוע פיזיולוגי שנוטל לידיו את השליטה על חיינו. הוא יכול לגרום לנו לתקוף אחרים שכאילו אשמים. החרדה יכולה לגרום לנו לקפוא ולא להרגיש את הפחד או לברוח מהמודעות לבעיה. זה מצב של העדר חופש ושל סבל גדול שגורם לנו להאמין שאנחנו לא מסוגלים או שלא מגיע לנו וכו'. מי שיש לו משמעת עצמית מקיים תבנית התנהגות שאומרת, "עכשיו הזמן לבצע, כי זה חשוב" ולתעדף זאת על פני מה שאינו חשוב באותה המידה. אצל אדם עם משמעת עצמית, הדברים קורים בסדר הנכון ובזמן, יש מרווחי בטיחות והמשובים שמתקבלים הם חיוביים, וכך מתאפשר חופש רב והאושר גובר. כמאמן אני גורם למתאמן לוותר על הרצוי כאשר החשוב נוכח, ובכך להיות אפקטיבי מבלי להתאמץ, כי המשמעת כבר שם, זה מי שהוא עכשיו. והשינוי הזה הוא בר-קיימא, כלומר טרנספורמטיבי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. מאמר מעולה. עוד דוגמה מהחיים: ישראל לא תוקפת את הגרעין האיראני כי זה לא דחוף. יש זמן. הם עוד לא שם. כאשר הם יעברו את הסף והעניין יהפוך לחשוב יהיה מאוחר מידי כיוון שתוצאת תקיפת הגרעין האיראני עלולה למנוע את התקיפה. על כן לפי הפרדיגמה של יגאל אפרתי יש להפוך את החשוב לדחוף ולפעול בהתאם.

    1. כנראה שלא הייתי מספיק ברור עבורך יקירי. בשום מקום לא כתבתי שצריך להפוך את החשוב לדחוף. הבהרתי שזה מה שקורה כשלא מתכננים. אם יש אסטרטגיה שממנה נגזרת הטקטיקה, תמיד החשוב מנהל את המצב.
      אם יצא לך להיות פעם בחדר מלחמה, אתה אולי ראית שקפים שכתוב עליהן דפ"א א' כלומר דרך פעולה אפשרית א' או ב' וכו'. שקפים אלו מראים את החשוב, כדי שאפשר יהיה לפעול לפיהם, כשיגיע הזמן. כלומר תהיה מוכנות ולא יצטרכו לאלתר פתרונות בדחוף.
      אם נקח זאת לנושא האיראני, הרי שהחשוב הוא לשמור על יתרון אסטרטגי וטאקטי מצד אחד ולקיים יכולת תגובה מיידית, בעת שנותקף. זה החשוב!
      ההנחה שלך שפתרון המשבר האיראני הוא בתקיפת איראן ושאין בלתו ושחייבים לעשות זאת עכשו, הוא הפתרון שלך וטוב שהמדינאים ואנשי הצבא לא ממהרים לקבל אותו.
      אם נבין שהפתרון צריך להיות אסטרטגי שמביא בחשבון את עלות המלחמה, את ההתגייסות של העולם ואת היכולות האמיתיות שלנו כמשק במלחמה. אם מתוך האסטרטגיה תגזר הטקטיקה, כי אז הפתרון המדיני הוא החשוב והפתרון הצבאי הוא רק אבן דרך ב Reverse engineering, שבונה את המתווה לפתרון האיום. האבחנה בין החשוב לדחוף מממשת את ההבנה שהפתרון הצבאי הוא רק חלק מהפתרון ולאו דווקא ההכרחי ושהאסטרטגיה קובעת את הטקטיקה, שקובעת מתי כל אבן דרך תופעל. .

      כשההתראות הטקטיות תצבענה על הצורך לפעול, הפעולה תהפוך לחשובה וצריכה להיות מבוצעת בצורה מסודרת ולא מתוך פאניקה.
      זו הסיבה שגם כשלא יוצאים למלחמה, מתאמנים, משננים את תוכנית התקיפה, שילוב הכוחות, דפ"אות, תרגול העורף וכו'. כל זה נעשה כשזה חשוב ולא דחוף.
      אני מקווה שהסבר זה מניח את דעתך או שאתה רוצה להמשיך עם הפאסיב אגרסיב? מה שתבחר.

    1. תודה דרורית על המשוב
      א'. איני מדבר על משמעת יתרה, אלא על משמעת עצמית מדודה, זאת שתחומה בהבדל בין החשוב לדחוף.
      ב', אכן משמעת כפויה, זו שאינה משאירה בידי האדם את היכולת לבחון, אלא פועלת רק מתוך הפרדיגמה, כלומר הצורך לרצות אחרים, פחד מתגובה וכו', כנראה אינה מקום טוב להמצא בו.
      ג', אכן נראה שמשמעת מונעת את ההנאה מכל תבליני החיים, אבל אנשים מגבילים עצמם בצריכת סוכר, שומן, סמי הזייה, התמכרויות וכו', כי יותר מדי, או מסוכן, רצוי שלא להשתמש בו, גם אם זה כיף.
      ד'. למתנסים במשמעת, מתברר מהר מאד, שמשמעת היא חופש.

  2. יגאל
    אכן הנושא שהעלית חשוב מאד ומעורר מחשבה
    לגבי התגובה שלך לדגני נראה שאתה יוצא מנקודת הנחה ששיקול דעתו ומסקנתו אינו נסמך על נתוח אסטרטגי כפי דעתך. פסילה מוקדמת מדי לדעתי רק מפני שלא היה מקום לפרט.
    אני מודה שאין לי פתרון טוב לשאלה הספציפית לגבי אירן. כפי שאולי אין לאף אחד ברמה של וודאות מוחלטת, וקיימת רמה גבוהה של סיכון בשתי התפיסות. דיון בניהול סיכונים תחת איום מלחמה גרעינית- ראוי לדיון דחוף בנפרד.

    1. תודה גדעון על המשוב.
      דגני לא איפשר לראות שיש פתרון אחר, אלא קבע להבנתי, שההבחנה בין החשוב לדחוף, מונעת בפועל את ההכנה מראש שהיא לב ליבה של האסטרטגיה ואסטרטגיה הינה בדיוק הדיון בחשוב, לפני שהוא נעשה דחוף. האופציה הזו כלל לא הובאה בתגובתו ולכן הגבתי כפי שהגבתי. לו היה מצביע על כך ככשל אפשרי, מבלי ששם מילים בפי, מן הסתם, הייתי מתיחס אחרת.
      לגבי ההתנהלות מול איראן, קטונתי, אבל בדיוק בעבור זה יש את האנשים שאמונים על האסטרטגיה ואין לנו ברירה, אלא להאמין בכישוריהם ובאינטגריטי שלהם.

  3. ואני הייתי אומר שמשמעת עצמית היא הכלי הנכון להתגבר על מכשולים ומשברים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

פרס ישראל לאן?

בעקבות המחלוקת בעניין הענקת פרס ישראל

צילום של אבי רוזנטל

לא הקלף מלוכלך

על הסרט "קלף מלוכלך" ועל רמאויות בברידג'