סינדרום העמוד ה-16

בליל ה-25 בנובמבר, 1987, האפיר שערה של אמי. בן לילה הפך צבע שערה משחור לאפור. קצין העיר דפק בדלת הבית וביקש ממנה ומאבי לעלות על מונית ולטוס לבית החולים רמב"ם. "בנך נפצע בצבא", כך הוא אמר. "עליכם להזדרז כדי להספיק להגיע אליו לפני ש…"

את הנסיעה מרמת גן לרמב"ם הם עשו בדממה במושב האחורי של המונית. למחרת בבוקר דיווחו כותרות העיתונים על "תקרית ליל הגלשונים". שישה הרוגים ועשרה פצועים. "מחדל", זעקו כותרות העיתון, והרמטכ"ל עלה לריאיון בערוץ 1 (שחזר לשדר לאחר שבועות של שביתת עובדים). הכותרות בתקשורת קבעו נחרצות, ובצדק – "מחדל", וגורל חיילי הנח"ל במקום נחרץ לעד. "חיילים סוג ב'", הצהיר הרמטכ"ל שומרון, ולמילה "נח"לאים" התלוותה מאז ולתקופה ארוכה הקביעה הנחרצת כי מי שמשרת בנח"ל הוא חייל ירוד עם חיילוּת נמוכה. כאמור, סוג ב'.

התחקיר הצבאי התפרסם לאחר מספר שבועות ולמעשה ניקה את רוב חיילי המחנה מכל אשם ומצא מספר מצומצם של אשמים. הידועים בינם הם הש"ג והקמב"צ. למותר לציין כי לאחר שקצין המבצעים הצהיר כי "יפתח תיבת פנדורה" אם יואשם לבדו, נותרו האשמים מצומצמים עד מאוד. ומה עם שאר חיילי המחנה, אתם ודאי שואלים. אותם אלה שהואשמו כ"חיילים סוג ב'"? ובכן, הם נשארו לשארית חייהם עם התחושה העזה כי לעד יביטו בהם כחיילים גרועים ואשמים במחדל כולו, גם אם אין הדבר כך. הרי תוצאותיו האמיתיות של התחקיר הובאו רק שבועיים אחרי האירוע בעמוד ה-16 בעיתונים, ומי כבר קורא את העמוד הזה…

החודש "נחגוג" 34 שנים לתקרית ליל הגלשונים. חייהם של רבים שהיו באותו לילה במחנה הנח"ל השתנו מן הקצה אל הקצה. חלק, אלה מהם שנותרו בחיים, סוחבים עימם צלקות פיזיות של פציעות ברמות שונות. חלק ראו את חבריהם נהרגים או נפצעים. חלק גוררים פוסט-טראומה. יש שהתאשפזו במחלקות פסיכיאטריות. בלילות הארוכים שעדיין מלווים אותם, הם מנסים לעודד את עצמם ולהפנות את הזיכרון לאותו עמוד 16 בעיתונים, שם זיכו את רובם מאשמה במחדל. אך בל נשלה את עצמנו – כמו התודעה הלאומית, הם מעולם לא באמת זיכו את עצמם, וזה כנראה כבר לא יקרה לעולם. גופים תקשורתיים האשימו, הצהירו וחרצו גורלות במהירות כה רבה, אך להתנצל, אפס, לא התנצלו. עד ימינו אנו.

מחקרים רבים מדברים על מודלים של קביעת סדר יום תקשורתי, שיקוף סדר היום או אף הסטתו. אך הנה כאשר ההצהרות וההאשמות עפות מסביב הנושא נמצא בעמוד הראשון באמצעי התקשורת, ואילו כשמתגלות העובדות לאשורן הרי אין גופים אלה טורחים לבטא, ובקול רם, את התנצלותם. ממילא הנושא ה"מרכזי" כבר נעלם מסדר היום ופינה מקומו לדבר הלוהט והדחוף הבא. והאנשים הקטנים, אתם שואלים? ובכן, הם מסתפקים בעמוד ה-16 של העיתונים או בשולי מהדורות החדשות. וזה רק במקרה הטוב.

אז אט לנו. אט לנו משפיטה ומקביעה. רגע לפני שקופצים לשפוט. רגע לפני שמאשימים או מזכים. רגע לפני שבטוחים ש"ההוא אשם" בעוד שהאחר "זכאי", קחו אוויר. נשמו עמוק ותחשבו לרגע מה הייתם עושים אתם. כיצד הייתם מרגישים אם היו מאשימים אתכם על לא עוול בכפכם. שהרי מותר לשגות ולתקן אך לא ניתן להשיב אמונה עצמית, גאווה רמוסה, ביטחון עצמי, אהבת זולת ועוד כהנה וכהנה ברגע אחד. וכמו שלא הייתם רוצים שיכפישו אתכם שלא בצדק, אל תעשו זאת לאחרים.