החטא והטעות

"אחיי אתם בצרה, אחיי מגיע לכם!" כך, באמירה קשה זו, מפרש האב פנלו (Panelou) את התפרצות הדבר ברומן של קאמי, והוא מסכם: "כעת אתם נוכחים לדעת מה הוא החטא".

ה"פנלו" שלי הייתה סבתא. עד להיותי בן עשר, סבתא הייתה המתווכת הניצבת ביני ובין החיים, חיים שנגלו אט אט לתודעתי. היא הייתה המבוגר היחיד שהתייחס לתהיות שלי ברצינות. היא הקשיבה לי ודיברה אליי בגובה העיניים. נוכחותה הייתה עוצמתית ולא התאימה למידותיה הצנומות. סבתא תמיד עטפה עצמה בלבוש שחור, אות לאבלה על בנה שמת כשנולדתי אני. בתשובותיה על השאלות הקיומיות שלי היה לרוב ניחוח של רצון האל. כל מילה, כל נוסחה שלה הפכו אצלי לציוויים שלא העזתי להפר. איתה למדתי לפחד לחטוא.

סבתא שלי, שאותה כולם כיבדו בכפר שלנו, הפגינה כל כולה חרדה מאלוהים. אישה קטנה זו שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, שאבה את ביטחונה מאמונתה המוחלטת. היום אני יודע שזו הייתה אמונה מלאה במורא. נדמה היה שעבורה החיים התנהלו על חוט התלוי מעל התהום של החטא, תהום שהטרידה גם אותי שנים רבות.

פעם, בשעת ארוחת הארבע שסבתא הגישה בחצר הבית, עזבתי את השולחן בחופזה כדי לחזור לחבריי והפלתי חתיכת לחם. המבט של סבתא הקפיא את תנופתי, סבתא אמרה בקול שָלֵו ובנחרצות: "זה חטא להפיל לחם לרצפה, אסוף ונשק אותו". אספתי ונישקתי בשפתיים מלאות חרטה. חזרתי לשחק אבל החשש נותר, לא הייתי בטוח שהחטא שלי נסלח.

בדומה לקין של ויקטור הוגו, "עין פקוחה" הביטה גם בי. כי אלוהים נמצא בכל מקום והוא רואה הכול, כך אמרה סבתא. חשתי את המבט עוקב אחריי, אולם אי-אפשר היה לדעת אם ומתי הוא יעניש.

החטא כלפי אלוהים לא היה דומה לאי-ציות להוראה של אימא או של אחות בוגרת – שאז העונש או הוויתור, לפי מצב הרוח, הגיעו מייד.

החרדה מן החטא יצרה חומה בלתי נראית ומוחשית מאוד, ששמרה שלא אחרוג מן הדרך הסלולה של האמונות והמוסכמות שוויסתו את מעשינו. אולם, מותה של סבתא וטלטלות החיים והנדודים של המשפחה ממדינה למדינה, פערו סדקים רחבים וקרעים ברצועה הדמיונית שאחזה בנו. סקרנותי וצימאוני לדעת ולהבין, השלימו את נפילתה של אותה חומה בתוכי. אבל הדבר היה כרוך במאמצים אין-ספור שנמשכו זמן רב.

הייתי בן עשר כשסבתא נפטרה והיגרנו לעיר הגדולה באזור הצרפתי. בצל מחלתו של אבא וירידה תהומית מנכסינו, חשתי שברירי ופגיע. נאחזתי באמונה ב"בעל העין הפקוחה" שמביט עליי, רציתי לציית לכל המצוות של סבתא ושלו, בחרדה, לא לחטוא. אולם לא לאורך זמן.

כמה חודשים אחרי בואנו לעיר הגדולה התקבלתי, כנגד כל הציפיות, לבית הספר התיכון היוקרתי. חשתי שנפתחו שערי שמיים, ואלה לא היו השמיים של סבתא. היו אלה השערים של השכלה.

אט אט גדלתי ויכולת ההתבוננות והחשיבה גדלה גם היא. ראיתי וחשבתי שונה, ואיש סביבי לא מצא עניין במה שנראה לי שהבנתי. השותפים היחידים היו ספריי. כל פרק בפיזיקה, כל שיעור ביולוגיה, כל קריאה בכתבי מונטיין (Montaigne) ורבלה (Rabelais) היו כקרן אור. "לשבור את העצם ולמצוץ את מהות העניין"; לחדור לעצם הדברים, מעבר לפני השטח של מוסכמות ומנהגים שאפפו אותנו.

אך החומות המנטליות לא מתמוססות כל כך מהר, האמונות מקננות בנו, מוכנות לצוץ ממאורותיהן לכל סימן של חולשה, של מעידה.

גשם זלעפות ירד באותו יום שבת אחר הצהריים. הייתי עם חבריי ליד כיורי השירותים, שם נהגנו לעשן. לא היה שם ניחוח של שושנים, אבל למתלמדים להיות גדולים, הייתה שם בהחלט ארומה של אמנציפציה. למרות שהיה זה יום שבת, הדלקתי את הסיגריה ללא היסוס. הייתי בן 14 מפוקח, וחטאתי במלוא ההכרה. פרצתי את מחסום האיסור בקלילות ושאיפות העשן היו כשאיפות של אוויר פסגות במרחבי חירותי.

אך האופוריה לא ארכה זמן רב. הפחד והאיום העמום הזדחלו בשקט לתוכי, גייסו את הדמיון, והחרדה הפכה למוחשית. משיעור המתמטיקה שבא אחרי-כן, לא קלטתי דבר. רציתי להגיע הביתה כדי לדעת איזה אסון פגע במישהו מבני משפחתי (הרי העונש לא פוגע תמיד בחוטא, הוא עלול ליפול על מישהו קרוב). אבא שהיה חולה זה שנים? אולי תאונת דרכים של הגיסים? וגם דמיינתי את האחיינית הקטנה נופלת מן הקומה הרביעית!

למזלי גרתי קרוב, רצתי בלי להיזהר משלוליות הגשם וטיפסתי במהירות את שתי הקומות ופתחתי את דלת הדירה. הייתי מופתע מן האווירה השלווה. קנקן התה היומי כבר ניצב על השולחן לצד העוגיות הטעימות ואבא התנדנד קלות בכורסה שלו. אימא ודאי לא הבינה מה פתאום אני מתעניין בכל אחד מבני המשפחה. לתה באותו יום היה טעם מיוחד, הטעם של הרגיעה, כשהנסיבות מטיבות והשִגרה הקבועה נעה במסלולה.

ואף-על-פי-כן עם חשיכת הלילה, המחשבה על החטא שטרם נפרע לא סרה ממני. ידעתי שאלוהים של סבתא שרואה הכול יכול להעניש כשירצה והסנקציה בוא תבוא. חשתי את הצל הכבד של החטא ועונשו הלא מוגדר. נזכרתי בתפילת יום כיפור המבקשת רחמים, אבל זה נשמע לי מלאכותי, והעין הייתה שם, מכורבלת בתוכי ומביטה. יש הקוראים לזה ייסורי מצפון.

ייסורי מצפון, הבטחה ואיום הובילו אותי אל בית הכנסת האפלולי ברובע היהודי אחרי מות אבי. להפתעת המשפחה הקפדתי ללכת בוקר וערב כי רציתי לומר קדיש ככל שיכולתי. הרב אמר שכל קדיש מסייע לעלייתו של אבי לגן העדן.

בית הכנסת היה רחוק מן הבית ולאמיתו של דבר גם רחוק מאד מתבונתי. לומר תפילות ארוכות בשפה שלא הבנתי, מעניין כיצד קיום המצוות והתיישרות עם הקורה בבית הכנסת פעלו כמעין הרדמה של יכולותיי, לפחות באופן זמני. הרי מן הרגע שהתמסרתי לפולחן, נתתי את כל כולי והרמתי את תפילתי בכוח ובהתלהבות.

עוד לא הכרתי את ההימור של פסקל. ליבי ותבונתי טלטלו אותי. היו רגעים, בעיקר כשהתפילה עלתה כשירה סוחפת, שבהם ביקשתי להאמין, אמונה שלמה ומוחלטת. והיו יותר פרצי היגיון שבהם יכולתי לראות את הסתירות, הסגירות המפנות עורף לאופקים של המדע והספרות שכה העשירו את עולמי הפנימי. הייתי הראשון במשפחה שהתהלך בנתיבי ההשכלה. קראתי המון, הרהרתי עד כמה שיכולתי, הרהורים שרשמתי בשולי המחברות, בפתקים שאספתי בקופסת נעלים.

דבקותי באמונה התקשתה להחזיק מעמד. עם סיום שנת האבל ומילוי חובתי לנשמת אבא, גדל הקונפליקט בין המשיכה לאלוהי השמיים לבין המשיכה למזון הארצי בממדים האנושיים, בין האמונה לבין ההכרה. רב מזדמן סייע לי בלי דעת לפרוץ את המעגל. לשאלתי בקשר לפסוק ולמנהג של תפילת המנחה, הוא ענה בחוסר סבלנות: "שתוק והתפלל!". הוא רק שימש קטליזטור לתהליך שכבר בעבע בתוכי. עזבתי את המקום בלי לחכות לתפילה הבאה, מצויד באישור יציאה. זו הייתה תחושה של שחרור, של שערים פתוחים לרווחה.

מהר מאוד הרגשתי ביטחון הולך וגדל, ביטחון שלא היה תלוי בשום חסד חיצוני. ידעתי שאני יכול לסמוך על יכולתי להתבונן, להרהר ולפענח את החיים הבאים לקראתי. האופק נפרס לפניי, אופק שתעוזתי וגם תמימותי התיימרו לחקור.

עם השחרור באה ההבנה. סוף סוף הבנתי את המנגנון של הפחד מן החטא. החרדה העמומה היוותה למעשה מעין שלט רחוק עוצמתי כדי להחזיק במאמינים, אלגוריתם המיועד להפוך את בני האדם, חופשיים ובלתי צפויים בהגדרה, לצפויים וקלים להובלה, הודות לעין הצופייה של האל, בסיועם הפעיל של כל בני הקהילה.

סביבי הכול נמשך כתמיד וחשתי שקווי המתאר של מכלול האמונות, המנהגים והאמירות צרים מדי כדי להכיל את חיפושיי המתרחבים. הבנתי שהפינה הקטנה שבה נולדתי, נקודת המוצא שלי, לא תהיה נקודת ההגעה.

גיליתי שהאמונות לא נעלמות מעצמן, להיפך הן נכחו ובעטו כל עוד ההכרה נותרת מעורפלת או נפקדת. ידעתי שהחטא והאיומים המתלווים אליו והשבריריות שהוא מחולל מתירים את אחיזתו רק כשהאופק מתרחב, שהיכולת לשאת את חירותי הולכת ומתבססת.

אני זוכר את הגדילה הפנימית הזו כמסע מלהיב שכלל גם גילוי הצד האפל של מעשיי הבזויים, התנהגות לא מכבדת שעוללתי בקלילות כי, אולי, לא היו חטאים. התמודדתי עם אלוהים של סבתא ודובריו אך לא עלה בדעתי להתמודד עם החלק הלא-אנושי ששלט בי. אני שואל את עצמי כיצד יכולתי להיות כה מזועזע מהדלקת סיגריה בשבת ולהמשיך לחולל מעשים פסולים רק כי הם היו נסבלים על ידי הסביבה? במשך שנים התעללתי באחותי הקטנה, הטלתי עליה חרם וניצלתי עד תום את כל הדעות הקדומות שהטיבו עם היותי זכר. עוללתי אין סוף מעשים שפלים, קטנים ופחות קטנים, לרוב במעטפת מייפה.

נדרשתי ללימוד ארוך של גילוי עצמי, בהשראת הספרים שקראתי, עד שיכולתי לבסס בתודעתי האינטימית דרישה ראויה של אנושיות ושל צדק. כבר לא מדובר בחטא אלא בצרימה ביני ובין מי ששאפתי להיות. העיקר הפך להיות לקיחת אחריות על הטעויות שחוללתי הלכה למעשה. אנו רחוקים מן המעגל המייצר והמגביל של החטא ועונשו, אותו מנגנון של שליטה, כניעה ואי-רציונליות.

להכיר ולהבין את הטעות שנעשתה, פירושו לשאת באחריות ולחקור את הסיבות וכך לעדכן את מעשיי הבאים לדמות האדם שאני שואף להיות. אנו נמצאים בשדה החקר המדעי המבקש להתנסות, ללמוד מן הטעויות כדי לגלות היבט נוסף של הבריאה המזמינה תמיד לדיאלוג מכונן של הרחבת הדעת. זו דרך ארוכה שאורכה כחיים עצמם.

התרחקנו, נגמלנו מן האב Panelou, מן העין המאיימת של סבתא ומ"חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ".