אופטימיות כמזור לנפש

על "הציור ועוד סיפורים" מאת סבילה דורותי
צילום של משה
משה גרנות

בספר שלפנינו חמישה סיפורים, שהראשון ביניהם הוא סיפור קצר-ארוך, שבמילייה הספרותי נהוג לכנות בשם נובלה – ובכולם ארוגה נימה של אופטימיות, אף על פי שמתוארות בהם תלאות החיים.

לפני אלף וחמש מאות שנה חי נסיך הודי שהחליט להיות נזיר מתבודד, שמנסה להציע מזור לתלאות האדם בחייו. הוא הגיע למסקנה שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, לא ניתן למחוק אותו, אבל ניתן לשכנע את הנפש להתעלם ממנו. הוא הציע סדרת תרגילים ושלבים שבהם האדם מתכנס בתוך עצמו, מביט אל מחשבותיו, מתבונן פנימה במה שקרוי "מדיטציה". אם האדם מתמיד בכך, הוא עשוי להגיע לשלווה גמורה, ואז הוא זוכה להארה – מצב של מודעות מלאה המבטלת לחלוטין את תחושת הסבל. למצב כזה קוראים תלמידיו של בודהה ומאמיניו הרבים – "נירוואנה". זאת רק דרך אחת להתמודד עם הסבל שהוא מנת חלקו של האדם, דרך שאימצו מיליארדי בני אדם במזרח הרחוק. הדרך השנייה, שאימץ המערב, ובעיקר העם היהודי, שסבל יותר מכל עם אחר – היא דרך ההומור. הכוהן הגדול של ההומור היהודי הוא כמובן שלום עליכם, שגיבוריו עוברים ניסיונות חיים קשים, אבל כשקוראים את ספריו החיוך איננו מש מהפנים. ויש גם דרך שלישית, שאותה בחרה המחברת שלנו – הניסיון להישאר אופטימי, למרות תלאות החיים ואף שהחיים הם מירוץ קצר למדי, שסופו תמיד טראגי.

בסיפור "הציור" מתוארים ילדותו ונעוריו של עידן, נער חסר כישרונות, חולמני, שאיתרע מזלו להיוולד לשני הורים בעלי פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה. האם ציירת בעלת שם בין-לאומי והאב מדען. כשהיה רק בן חמש נתקף האב טירוף ושורף את ציוריה של האם, שלטענתו מפקירה את הבן ואת הבית בגלל הקריירה שלה. ההורים נפרדים, ועידן נשאר במשמורת האב בסיוע הוריה של אשתו. האב מביע חוסר נחת מהישגיו של הבן בבית הספר ובצבא. האב עובר ריכוך מסוים לאחר שהוא נושא לאישה את מרים, וזו מגלה אמפתיה לעידן. מסתבר שעידן הצליח להציל מהאש ציור אחד של אימו, ציור המתאר אישה במעיל כחול ובכובע שחור. הזיכרון הזה גורם לו לעקוב אחרי אישה שדומה לאישה בציור, ולאחֵר לפגישה עם הסב האהוב. הציור הזה מקרב בין עידן לאימו לאחר נתק של שנים, ורגע אחרי מותו של הסב – עידן הוא הגבר הגבוה התומך באימו ובסבתו. אביו, שהיה תדיר מאוכזב מבנו, יכול היה להתמלא גאווה.

בסיפור "ניצן מלבלב בים" מתארת הסופרת לאילו תהומות של רוע יכולות בנות להגיע. אם במשפחה יחידנית שהגרוש שלה חדל לשלם מזונות, נאלצת לארח בביתה משפחה ירושלמית שבאה לבלות חופשת קיץ ליד חוף הים. לאם שתי בנות: טובה, שהיא יפה; ויפה, שהיא טובה. טובה מציקה ליפה, אחותה הקטנה, על כך שהיא שמנה וזוללת ובעצם נוכחותה מפריעה לה להרשים את יוני, סטודנט לרפואה, הבן החתיך של משפחת הירושלמים. יפה מוצאת פורקן בשחייה בים. חברותיה לכיתה מזמינות אותה למשחקים שונים, ובמשחק נקרע בגד הים, ומתגלה השד. כשאחת מהחברות רואה את יוני היפה בחוף, היא רוצה להשפיל את יפה ולהסיר מעל כתפיה את המגבת שהסתירה את תוצאות בגד הים הקרוע. יפה בורחת מחברותיה אל גלי הים הסוערים במחשבה אובדנית, ואז יוני משיג אותה ומחזיר אותה לחוף כשהוא מעתיר עליה מחמאות על יפי עיניה.

בסיפור "מחולל הניסים" שרה, החולה במחלה חשוכת מרפא, מבינה כי בעלה כבר מתאמן לקראת אלמנותו הקרובה, ומנסחת צוואה ומפקידה אותה אצל עורך דין. היא מקבלת עצה-דרישה מבנה ומרעייתו הגרים באילת שתיוועץ ברופא מומחה ש"מחולל ניסים". כדי לא לפגום בהנאתו של הקורא אציין רק שיש כאן קטע ארוטי מרתק, ללא שימוש בסצינות בוטות כמקובל. הסוף טוב מאוד! שרה מבריאה, נפרדת מבעלה, ומבטלת את הצוואה. אופטימיות, כבר אמרנו?

הסיפור "ביקור מולדת" מתאר חברות שנוצרה בין קשיש, ישראלי לשעבר, כנראה עשיר מופלג החי באמריקה, לנהג מונית. בכל פעם שהוא מגיע לישראל הוא מעדיף להתרועע עם הנהג. הקשיש מתוודה על אהבת נעורים לנערה בשם רומיה, שגרה כמוהו בשכונת מחלול. באמצעות חברת חקירות הישיש מגלה את כתובתה של רומיה, שנשארה יפה, והם נפגשים בבית החולים. נרמז שהזקן מבקש להוריש לה את הונו.

עלילת הסיפור "חלב עיזים" מתרחשת בימינו אלה, כאשר טילים עפים מעזה לאשקלון. סבא נחום יוצא מבית האבות בגני תקווה, שבו הוא גר, ויוצא לאשקלון כדי להקביל את פני נכדתו יעל בחזרתה מבית הספר. הסב מספר ליעל כיצד אשתו המנוחה, הסבתא שלה, ניצלה בינקותה בעקבות שתיית חלב עיזים שקיבלה כמרפא מחבר של אחיה, נער ערבי בשם עזיז. כשאבא של יעל מגדף את הערבים המנוולים שיורים טילים על אזרחים, יעל מודיעה לו שיש גם ערבים לא מנוולים כמו עזיז. גם כשפוגשים את הרוע בהתגלמותו – ירי טילים על אוכלוסייה אזרחית – יש מי שמחפשת את כף הזכות, שהמספרת מייחלת לה.

על הלך הרוח של המחברת ניתן ללמוד מהספרים שגיבוריה קוראים. בקובץ שלנו יפה מהסיפור "ניצן מלבלב בים" קוראת את "באין משפחה" של הסופר הצרפתי הקטור מלו (1878); רומיה קוראת את "הלב" של הסופר האיטלקי אדמונדו דה אמיצ'יס (1886). למרבה העניין, בשני הסיפורים האלה האוהב/הנאהב מבקש גם הוא לקרוא בספרים האלה, שעלילותיהם פורטות על נימי הרגש.

אני מבין שסבילה דורותי (שם המורכב מיסוד ספרדי ויסוד אנגלי) הוא שם עט, ואני גם משער במי מדובר, אך כיוון שלא קיבלתי רשות, אינני מגלה. לפי הסגנון המרנין של הספר אני מניח שגם קוראיה של אותה סופרת יגלו במי מדובר.

"הציור ועוד סיפורים" מאת סבילה דורותי, קתרזיס 2021, 108 עמודים

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. יש ספרים שמספיק לקרוא את המאמר שלך וכבר לא צריך לקרוא את הספר.

  2. אופטימיות שיש לה על מה להתבסס הנה תורמת
    אופטימיות חסרת בסיס או במילים אחרות דת, היא רק התחמקות מהמציאות שמובילה לתוצאות רעות יותר

  3. נשמע מעניין
    גישה חיובית תמיד מוסיפה בעיקר כשיש משבר מסביב
    אולי אפילו אקרא את הספר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך