אנחנו כן הסוחרים מוורשה

תגובה למאמר של בן דרור ימיני
צילום של אליהו
אליהו וידן

בתאריך 26.8.2021 פרסם בן דרור ימיני מאמר בעיתון ידיעות אחרונות שכותרתו "אנחנו לא הסוחרים מוורשה". אני מקפיד לקרוא את מאמריו של בן דרור, שכן הם מבטאים שיקול דעת שאינו נגוע בימין או בשמאל כרוני, שהוא לא מ"פוזיציה". אולם לא כן מאמרו הפעם.

בן דרור מביא את הטיעון, הילדותי משהו, של "הם התחילו." זה נכון. הערבים "התחילו" בפעולות האיבה במאורעות תרפ"ט. אבל הקונפליקט התחיל עם התיישבותנו בארץ, את זה אנחנו "התחלנו". אנחנו פלשנו לתחומם על סמך קושאן מימי החשמונאים והם, בחוצפתם, לא הכירו בקושאן; הוא לא נמצא ברשומות ה"טאבו" הטורקי. נכון גם שמנהיגיהם חברו לנאצים, אבל כך עשו גם האיטלקים והיפנים, ואנחנו לא "ברוגז" איתם עד עצם היום הזה, וגם לא עם גרמניה עצמה, אם חושבים על כך.

אנחנו מינפנו את השואה שלנו, לצורך הקמת המדינה; הישג פוליטי ממדרגה ראשונה. מה שנתן לנו את הזכות, לדעתנו, לבצע נכבה, קטנה יותר, בערבים ולא לפצותם.

הגרמנים התחילו במלחמה והפסידו. למרות זאת בנות הברית פינו את כוחותיהם מגרמניה לאחר הכיבוש ואף סייעו לה להשתקם (תוכנית מרשל). אפשר למצוא דוגמאות לכל צד. מובן שבעינינו הצד שלנו צודק, אנחנו ב"פוזיציה". אולם הדבר הנכון לעשותו הוא לצאת מה"פוזיציה"; לא להיכנס להתכתשות ולהתחשבנות שאין להן סוף – "מי התחיל"; אלא יש לפעול על פי הצדק ועל פי ההיגיון.

מן הצדק: יש להכיר בנכבה ובזכותם של הערבים לפיצוי; רק הכרה כזאת תפתח פתח לשלום.

מן ההיגיון: להסכים על פיצוי כספי שישראל, אולי בעזרת אומות העולם, תוכל לעמוד בו. וזאת תמורת הכרזה על סיום הסכסוך.

ייתכן שמהלך כזה לא יצליח – אבל צריך לנסות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

17 תגובות

  1. מציע לך לבדוק כמה יהודים וכמה ערבים היו כאן בשליש הראשון של המאה העשרים. לא באנו לארץ זרה ולא לקחנו ארץ לא לנו. דפקנו אותם כי רצו להשמיד אותנו. נרטיב ציוני פשוט ונכון

  2. מר אליהו וידן היקר,
    נדמה לי שעוד לא החלטת באיזה צד אתה.
    כל ההצעות שהוגשו ע"י ישראל לפלסטינים במשך השנים נדחו.
    מנגד עומדת זכות של מאות אלפי יהודים מארצות ערב לקבל פיצוי על מה שהשאירו שם.
    אל תהיה נאיבי.

    1. 15.10.2021
      ליצחק דגני וגדעון שניר הנכבדים.
      אני שמח וגאה בכם שאתם נלחמים ומגנים על צדקתנו הנצחית. ואני בהחלט מסכים אתכם, אתם צודקים, ואני אתכם, כולנו צודקים. אבל ממתי צדק ניצח במאבקים? מאבקים מנצחים בשכל ובכוח, לא בצדק. למרבה הצער, גם המאבק שלנו הוא לא על הצדק, אלא על ההישרדות, הישרדותנו שלנו, על אף עוצמתנו, שאין לה אח ורע במשפחת העמים.
      אמרת, מר דגני, ואני מצטט: "כל ההצעות שהוגשו ע"י ישראל לפלסטינים במשך השנים נדחו."
      אמר מר איינשטיין, ואני מצטט: "השיגעון הוא לחזור שוב ושוב על אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה".
      בין כל ההצעות שהוצעו לפלסטינים, לא זכור לי שהוצעו פיצויים, אבל גם אם כן – זה לא משנה את רוח הדברים.
      פתגם ערבי עתיק אומר: "אין חומה בצורה שתעמוד בפני חמור עמוס זהב."
      עם כל אהבת הפלסטינים את אדמתם הגזולה (לדעתם)- קיים בנמצא מספר עם דיי אפסים, כדי להפיס את דעתם של הפלסטינים הפטריוטיים ביותר.
      באופן מפתיע, גם המכון למחקרי בטחון לאומי INSS, חשב בכיוון של פיצויים, במזכר מספר 166, מיולי 2017, ואף העריך את הסכומים שיידרשו, בדיוק מפתיע עד הדולר האחרון. הסכום נע בין מינימום של 48,094,727,945 US$ לבין מקסימום של 82,654,359,803 US$. כסף קטן.
      אם יתקבל על דעת הצדדים סכום כלשהו בין שני הגבולות, בעסקת טיעון, בלי להודות באשמה, יש סיכוי סביר להביא לסיום הסכסוך. פלוס, אם יסרבו הפלסטינים להסכם הם יצאו הסרבנים וגם זה משהו. תמיד נוכל להמשיך ולחסות בצל צדקתנו, שאין עליה עוררין.

      1. למר אליהו וידן
        ההצעות שהוצעו לפלסטינים היו שונות ומגוונות. לא אותו הדבר בכל פעם. הזכרת שמו של איינשטיין בהקשר זה אינה במקומה.
        אם INSS העריכו, על פי הציטוט שלך, את סכומי הפיצויים לפלסטינים בין 42 ל- 82 מיליארד דולר ועוד הגזימו עד לדולרים בודדים הרי שזו איוולת מדהימה עד כדי גיחוך. לא מתאים להם.
        מתי סופסוף תבין שאין כאן עניין של שיבה לישראל או משהו דומה. עצם העניין הוא שהאסלאם לא ישלים עם קיום מדינה יהודית ב"דאר אל אסלאם" גם אם ימצאו כאלה שיסכימו עם קיומה למשך זמן מוגבל כדי לקבל "קצת כסף".
        ולסיום הנני מבקש להודות לך על שהנך מסכים עם שניר ועמדי. אכן מלחמות ומאבקים מנצחים בכוח, ברם העוצמה הופכת למוחלטת כאשר הצדק נמצא בצד שלנו – ועל זה אין ויכוח.

      2. אלי
        עם משפט אחד שלך אני מסכים :"מאבקים מנצחים בשכל ובכוח", ואני לא מוותר על ה"צדק" במיוחד במקרה שלנו!!.
        ההצעה שלך לקחת עלינו את אשמת "הנכבה" ולשלם פיצויים- אינה מעידה לטעמי על שיקול דעת נבון, מאחר ואתה מדבר, כמו רוב הישראלים, מתוך תפיסת עולם מערבית- שאין לה מקום בתרבות המזרח התיכון.

  3. אתה בקלות עלול לטעות ולהטעות כאשר אתה מתעסק בשאלה "מי התחיל". והגרוע ביותר היא הנטיה הישראלית להזדהות עם הצד השני המצליח לעורר בקלות מפתיעה בקרב הישראלים את רגש האשמה (אם לא הבנת-אז כנראעה שלא הסברתי מספיק טוב.." אז הסברנו טוב מאד והצד השני דבק בנרטיב שלו ואנחנו מתקפלים..

    אז נכון שהיהודים עלו לארץ ישראל- במקביל הייתה הגירה ערבית מסיבית של ערבים מסוריה, לבנון ומצרים בעידוד האימפריה האותומנית. מבחינתך- האשמה על היהודים, "איך העזו לקנות אדמות וביצות ולהפוך אותם לגן פורח,… הכנסנו להם אצבע לעין ולכן שנאתם עלינו מוצדקת. זה שהטורקים קעבלו את היהודים באהדה כי ידעו שהם יקדמו את הארץ מונזנחת- זה כבר לא נחשב…
    פיצויים? אתה התבלבלת, כנראה שחשבת על 700 אלף היהודים שנאלצו לנוס על נפשם, מתי נתחיל להבין שהמאבק כאן אינו על כסף, אלא על עצם קיומה של ישות הציונית במזרח התיכון. תיתן כסף- רק תוכיח שאתה
    מכיר באשמתך ובכך תפיח בהם את התקווה שחזון הפתרון הסופי- הוא בהישג ידם. וזאת בתמורה להכרזה שלהם על "סיום הסכסוך." אללי..

  4. פיצוי כספי יכול להיות מרכיב בהסכם פיוס אבל לא הבסיסי

  5. אם היו מסדרים להם אזרחות בארצות הברית זה היה פותר את רוב הבעיה

  6. לאליהו הנכבד ולכל המגיבים. כבר הראנו לערבים שיש לנו רצון לפתור את הסיכסוך עם ויתורים מכאיבים מבחינתנו. נסוגנו מסיני כולל פינוי טאבה, ויתור על שדות נפט ופינוי כל היישובים. פינינו את עזה ואפשרנו להם להקים יחידה ריבונית עצמאית עם כלכלה נתמכת על ידי ישראל ועם קשר הדוק עם הגדה ממערבית. גם בהסכם עם ירדן נענינו לכל תביעות הטריטוריאליות שלהם ואף סייענו להם בנושא המים. חלק מהערבים מבינים כבר שאנו שוחרי שלום ומוכנים לויתורים אך לא הפלסתינים. עזה ירקה לנו בפרצוף ואם מחר ניתן ריבונות לגדה ומזרחית מי יודע אם מחרתיים לא נצטרך לסגור את נתב"ג?

  7. לכל המשתתפים היקרים בשיח.
    זהו שיח של חרשים.
    שלום להבנתנו, הישראלים, הוא שיתנו לנו לחיות ולשגשג בגבולות מוסכמים ובטוחים. שלום להבנתם של הפלסטינים הוא מדינה פלסטינית בגבולות שהם יכולים לחיות עמם, בתנאים שלא יגרמו להם להרגיש פראיירים.
    צדק לגבי כל אחד הצדדים הוא כל ארגומנט שיקדם את השלום לדעתו של אותו צד. אלף כבאים לא יביאו טיעונים שיגרמו לצד אחד לקבל את הגדרת הצדק של הצד השני. ולהפך.
    בינינו לבין הפלסטינים מתנהל מאבק שאין לו פתרון כוחני. לא נראה שבעתיד הנראה לעין הפלסטינים יאלצו את ישראל לסגת, או להיעלם . לא נראה שבעתיד הנראה לעין הישראלים יוכלו לספח שטחים מעבר לגבולות אוסלו ללא אישר של ארה"ב והחוק הבינלאומי; זה לא יקרה.
    יש לנהל משא ומתן, שלא יתעסק בשכנוע הצד השני בהגדרת הצדק של צד זה או אחר. במשא ומתן כל צד ייתן את ליטרת הבשר שלו ויקבל ליטרה שכנגד. לבטח קיים מצב, שהוא טוב למדי לשני הצדדים, כאשר כל צד מוכן להיפגש באמצע הדרך.
    להמשיך להכות על לוח ליבנו ולהכריז "אבל הם התחילו, אני צודק, אני מסכן, אני קורבן" – כאשר מאחורינו צה"ל, הצבא השישי בגודלו בעולם (כך נדמה לי); ומולנו מיליוני פלסטינים מזי רעב ומפוחדים- זה עקר ופתטי.

    1. לאלי וידן הנכבד
      ניתוח המצב שבינינו לבין הפלסטינים, על פי מה שכתבת, הוא בהחלט מתקבל על הדעת. במילים אחרות – המקסימום שישראל מוכנה לתת לא מגיע למינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל. ולא רק זאת – גם אם יהיה הסכם עם הפלסטינים, אוסלו למשל, יהיו גורמי אסלאם רדיקלי שיסכלו אותו.
      לכן המצב הקיים ימשיך להתנהל כאשר הסכסוך יתעצם באופן הדרגתי. כאשר ערביי 1948 (ערביי ישראל) יגיעו למסה קריטית מסוימת, נניח 25% מאוכלוסיית ישראל שבגבול הקו הירוק, תפרוץ כאן מלחמת אזרחים ממש בדומה למלחמת האזרחים שפרצה כאן אחרי הכ"ט בנובמבר 1947. קדימון ברור לכך כבר התחולל בעת מבצע שומר החומות. התוצאה תהיה נכבה נוספת שתיפול על הערבים שמתגוררים בין הנהר לים, שהנכבה של 1947-8 לא הייתה אלא קדימון קטן לעומת הנכבה העתידית. במצב שייווצר לאף חוק בינלאומי (שממילא אינו אפקטיבי) או סירוב של ארה"ב לא תהיה משמעות.
      התוצאה – ייפתח מחזור חדש של פליטים פלסטינים וכל הסיפור יתחיל מהתחלה.
      אין כוח בעולם, גם לא הצבא האמריקאי, שיוכל למנוע התפתחות כזו. בעצם גם לאף אחד לא יהיה אינטרס לסייע לפלסטינים.
      כל הסיפור הזה יכול לקבל כיוון אחר לגמרי אם הפלסטינים, כולל הפלסטינים הישראלים, יפנימו את המצב וישלימו עם קיום ישראל כמדינה יהודית.

      1. מר יצחק דגני הנכבד
        כנראה שלא נגיע להסכמה בשאלת הסכסוך הישראלי ערבי, אבל תעזור נא לי עם בעיות של לוגיקה.
        א. לטענתך לא ניתן לתאר ויתור ישראלי עמוק מספיק , עד כדי כך שהפלסטינים יתרצו ויסכימו שלום. ובכל זאת אתה מצפה שהם יפנימו, כדבריך, וישלימו עם המצב הנוכחי ללא כל ויתור. איך זה הולך ביחד?
        ב. לטענתך "האסלאם לא ישלים עם קיום מדינה יהודית ב"דאר אל אסלאם", איך זה מתיישב עם השלום עם מצרים וירדן, השלום עם האמירויות, מגעים עם מרוקו ואפילו סעודיה ואחרים. הכל עבודה בעיניים? אפילו ביבי, שיזם חלק מהסכמים אלה, נאיבי שהאמין להם? או שגם הוא עבד עלינו והכל מסחרה?

    2. משא ומתן בדיוק כזה שאתה מציע כבר נעשה בקמפ דויד 2000 מטווה קלינטון, הצעת אולמרט 2008- הכול נדחה, אולי לא היית בארץ באותם ימים ואינך זוכר זאת. בלי מי התחיל, מי הקורבן ומי המסכן, אז מה אתה רוצה עכשיו?
      אני כותב זאת לא למענך כי דעתך מקובעת במנטרה "ישראל אשמה" אלא לכול מי שעדין מאשים את ישראל על כך "שלא עשתה כלום" למען השלום. שנה דיסקט

      1. אני משנה דיסקט:
        זה ממש לא משנה מי אשם. צריך לשבת לשולחן המשא ומתן, בלב שלם ובנפש חפצה, לגלות נדיבות של מנצחים ולא לקום לפני שיוצא עשן לבן. ישראל לא תשרוד על חרבה לעד, על אף גבורתנו שאין לה גבול.
        בסופו של יום יקומו עלינו משנאינו מבית ומחוץ; יש להפכם לשותפים, עם אינטרס בדו קיום. כך עשו מצרים, ירדן, ומדינות המפרץ, כך יעשו כל מדינות ערב, ברגע שנוריד ממצחנו את אות הקין של הכיבוש, גם אם הכיבוש מוצדק לדעתנו.
        באופן פרדוקסלי, בעבר, בשעת הכיבוש עצמו (1967), הייתה זו דווקא איראן, שהייתה ידידתנו ובת בריתנו היחידה באזור, והפכה לגדול בשונאינו. דברים משתנים. Never say never.

  8. עד שלא נגיע להבנה והסכמה בתוכנו, לא נפתור את הבעיה עם הפלסטינים. והסיכוי להבנה פנימית הולך ומתרחק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

פרס ישראל לאן?

בעקבות המחלוקת בעניין הענקת פרס ישראל

צילום של אבי רוזנטל

לא הקלף מלוכלך

על הסרט "קלף מלוכלך" ועל רמאויות בברידג'