"הניצחון" הערבי ההזוי ביותר

בריחת ששת האסירים כאירוע פלסטיני "היסטורי"
תמונה של ד"ר דגני
ד"ר יצחק דגני

ראשית, בלי כל כחל וסרק, יש לומר בהגינות שבריחת ששת אסירי הטרור הפלסטיני מכלא גלבוע (הידוע כ"כלא שאטה") הינה הישג יוצא מן הכלל של אסירים אלה. האמת היא שרמתם האינטלקטואלית של אסירים אלה עולה בכמה דרגות על הרמה הממוצעת של הסוהרים שהופקדו על שמירתם בכלא. לנוכח מה שקרה אין ספק שלא יימצאו עוררין על הנחה זו. עצם העובדה שהתאים בכלא גלבוע נבנו ונוצקו מעל מערכת של "כלונסאות", שהותירה חלל גדול מתחת לתאי המאסר, למעשה הזמינה את האסירים להכין את התכנית לבריחה. עובדה – לפני שנים אחדות יצאו אסירים אחרים מתאיהם וחדרו אל החלל המדובר במטרה לברוח מהכלא. למזלם הרע נתגלתה מזימתם וסוכלה בזמן.

ניסיון הבריחה ההוא היה חייב להדליק נורה אדומה – לא נורה, זרקור אדום – לפני עיני הסוהרים ומפקדיהם בכלא. אולם לא רק שהזרקור לא נדלק, אלא שמר זכריה זביידי הועבר לתא הבורחים יום לפני הבריחה. גם על מגדל השמירה שמתחתיו יצאו הבורחים דרך מנהרה שחפרו, שובצה בליל הבריחה סוהרת חדשה, חיילת חובה שהושאלה לשב"ס. אם זה לא הספיק הרי שסוהרת זו, על פי הודאתה, נרדמה בשמירה. כאילו באו שלטונות בית הסוהר ואמרו לששת הגיבורים: חברים, זו הדרך לפנתיאון שלכם. בריחתכם תיכנס להיכל הגבורה של עמכם לדורות הבאים.

לראיה – במשך ימים אחדים הפלסטינים חוגגים במקומות מושבם, מחלקים לא רק סוכריות ובקלאוות אלא גם פרוסות כנאפה "א-לה-נבלוסייה" המתוקה מכולן. השמחה מלווה בצעקות הודיה לאל: "אללה הוא אכבר", והיא מתחוללת בעיקר באזור ג'נין, מקום הולדתם ובית גידולם של רוב הבורחים. כבוד ויקר לגיבורים אלו שצמחו ובגרו בנוף מולדתם.

גם התקשורת הישראלית חוגגת, בדרכה שלה, על הפאשלה המונומנטאלית הזו. לפרשנים באולפני הטלוויזיה הייתה עדנה שכבר שנים לא נצפתה כדוגמתה. כל זב חוטם הפך לסלב שפיו מפיק מרגליות המאדירות את "מעשה הגבורה" הפלסטיני ושופכות קיתון שופכין על זרועות הביטחון הישראליות, לאמור: שהשר לביטחון פנים יתפטר, נציבת השב"ס חדלת אישים, השב"כ פישל, המודיעין שוב חדל. "החברים הפלסטינים שלנו" תופסים ביטחון ומכריזים: אם תגעו בבורחים נזרוק עליכם טילים, נבעיר את השטחים, נעשה אינתיפאדה, נתסיס את ערביי ישראל. כאילו שהם לא מנסים לעשות את אותם דברים באופן שוטף.

אולי כדאי שנעצור מעט את החאפלה התקשורתית ונשאל את עצמנו, מעבר לאופוריה הפלסטינית, מה קרה? האם חל שינוי במאזן הכוחות בין ישראל לפלסטינים? חוץ מהשמחה ששטפה את הרחוב הפלסטיני, מה השתנה בלילה הראשון של תשפ"ב לעומת כל הלילות?

לפני שננסה להבין מה השתנה, כותב שורות אלה מבקש לאחל לפלסטינים החוגגים שכאלה יהיו כל ניצחונותיהם. לא רק בשנה הבאה עלינו לטובה, אלא גם בשנים הבאות. לישראלים יש לאחל שיפתחו את העיניים כדי לזהות את נקודות התורפה והכסילות בשב"ס, ולהביא לארגון זה מזור ומרפא. במענה לשאלה מה השתנה מעבר לאופוריה הפלסטינית ההזויה, יש להסביר כי מה שבאמת השתנה שואף לאפס. מקסימום במרחב יימצאו שישה טרוריסטים שיחיו במחבוא, מוקפים בענן של פחדים ובסיכון חיים קבוע.

ארבעה מהבורחים כבר נתפסו. יש להניח שהשניים הנותרים ייתפסו בהקדם. אולם השאלה החשובה יותר היא מה אנו לומדים מבריחת ששת האסירים ומתגובת הרחוב הפלסטיני והערבי-ישראלי לבריחתם.

יש לקוות שעבור השב"ס תהיה בריחת השישה קריאת השכמה. על ארגון זה לערוך רוויזיה בתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים ובשמירה עליהם. בין היתר חובה על מפקדי השב"ס לבחון אם תנאי הקייטנה שבהם שוהים רוצחים עם דם על ידיהם מוצדקים. ואילו בבחינת התגובות של רבים מבאי הרחוב הערבי-ישראלי, כנראה נמצא תופעה שצריכה לעודד את הישראלים. ערביי ישראל לא שיתפו פעולה עם הבורחים וכנראה שאפילו היו כאלה שסייעו בלכידתם. לעומתם, ערביי יהודה ושומרון ורצועת עזה חגגו את הבריחה באורח בולט עד אגרסיבי. הדבר מצביע על גישתם כלפי ישראל ומהווה סמן שלילי לאפשרות להסדר ארוך טווח בדרכי שלום לעימות היהודי-פלסטיני המתחולל בין הנהר לים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. לכאורה אתה צודק
    אבל מה שקובע זה לא ניתוח מתמטי
    קובע איך זה נראה לפלסטינים
    וגם איך זה נראה לישראלים
    וזה נראה מאוד לא טוב לדעת האנשים

    1. צודק. נראה בהחלט לא טוב לדעת הרבה ישראלים, כולל ערביי ישראל.
      נראה אחרת לדעת ערביי איו"ש ועזה (הפלסטינים). שייהנו מהבקלוות.

  2. למר יצחק דגני,
    אמן ואמן, לכל מילה במאמרך שלעיל, למעט המשפט האחרון ואני מצטט:
    לעומתם, ערביי יהודה ושומרון ורצועת עזה חגגו את הבריחה באורח בולט עד אגרסיבי. הדבר מצביע על גישתם כלפי ישראל ומהווה סמן שלילי לאפשרות להסדר ארוך טווח בדרכי שלום לעימות היהודי-פלסטיני המתחולל בין הנהר לים.
    ערביי יהודה ושומרון הם אזרחי מדינת אויב, לכל דבר וענין. זוהי התגובה שהיית מצפה מהם; אין לזה שום קשר לאפשרות להסכם שלום. השכם שלום יושג אם תנאיו יתנו להם תחושת הישג, ואפילו ניצחון על ישראל- בנוסף להבטחת שיפור משמעותי בתנאי חייהם. ניצחונה של מצרים על ישראל, בעיני עצמה ולא רק- סלל את הדרך להסכם השלום עמה.
    מזה 73 שנה אנו חיים על חרבנו, במצב של מלחמה- חמה, פושרת או קרה- מול N מדינות ערב. דומני שאין לכך אח ורע בתולדות העמים. זה לא ימשך לנצח. עמנו הגיבור מוכן פחות ופחות לחרף את נפשו למען המדינה; אנחנו רוצים מלחמות דה לוקס, שלא מתים ההן. חיל נהרג על הגדר, ומשפחתו מחרפת ומגדפת את כל שרשרת הפיקוד, לרבות ראש הממשלה; והשרשרת מתנצלת בדחילו ורחימו. שומה עלינו למחול קצת על כבודנו הלאומי, אינני יודע איך ומה, ולהגיע לשלום; אחרת נאלץ להתחיל לחשוב על הגולה המועדפת על כל אחד מאתנו, ויפה שעה אחת קודם.

  3. מר אלי וידן הנכבד,
    תודה על תשומת לבך ותגובתך. זכיתי ל"אמן ואמן" ממך על כל מילה במאמר, למעט המשפט האחרון, והריני רואה בכך הצלחה יוצאת מהכלל בכתיבתי.
    עם זאת הנני מבקש להתייחס לדבריך הנוספים כדלהלן –
    אין כל היתכנות להסכם שלום אמתי עם הפלסטינים בטווח הזמן הנראה לעין. אם נאפשר להם ניצחון כלשהו זה רק ירחיק את השלום ההזוי עוד יותר.
    המצרים יודעים היטב שהם לא ניצחו את ישראל במלחמת יום כיפור. ועוד יותר חשוב רוסים יודעים זאת. קרא את הספר של הרמטכ"ל המצרי במלחמה
    ההיא (שאזאלי) שתורגם לעברית וראה אור בהוצאת מערכות. התבוסה המצרית שאין לה דומה בתולדות המלחמות הביאה אותם למסקנה שהם לא יוכלו להביס את ישראל ולכן אין להם ברירה אלא לעבור למחנה האמריקני וזה חייב שינוי רדיקלי במדיניות שלהם.
    אתה צודק בהחלט כשהנך טוען שאין לדוגמה הישראלית אח ורע בתולדות העמים. לצערי נצטרך לחיות על חרבנו לעוד זמן רב. הגם שכך ישנן התפתחויות חיוביות לטובתנו שנוצרות עם חלוף הזמן. לדעתי אתה יודע מהן.
    כן – אנו רוצים מלחמות דה לוקס כפי שאתה כותב. דהיינו להשיג מטרה מסויימת ללא נפגעים או במינימום נפגעים. זה בדיוק מה שקורה.
    בדבר אחד אתה טועה לחלוטין – העדפת הגולה בשל המצב הביטחוני. בכל העולם, כולל כל העולם, המצב הביטחוני מתערער בעיקר בשל הטרור המוסלמי. אובייקטיבית מצבם של היהודים בעולם קשה יותר ממצב יתר האזרחים. דווקא בישראל מצבם של היהודי הוא הבטוח ביותר. לפחות כאן אנו מסוגלים להתגונן ביעילות ואף לתקוף את מבקשי נפשנו.
    עוד דבר – יתכן שבשל המצב המחמיר תתפתח כאן מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים. במקרה כזה הנכבה של 1948 תהיה רק הקדימון לנכבה הרבה יותר חמורה שתיפול על הערבים. משיות שונות סביב עניין זה נראה לי שחלק נכבד מהערבים ומנהיגיהם מבינים את העניין הזה.

  4. הכל בעיני הצופה. מה שאחד רואה כניצחון אחר רואה ככישלון.וההיפך.

    1. בהחלט. מה שאצל אחד נחשב ניצחון אצל האחר נחשב לכישלון.
      ואנו רוצים שתמיד יהיה כך. שהם יראו ניצחונות בתבוסות שלהם.

  5. היה ברור שיתפסו. אבל האגדה לא הסתיימה. היא רק מתחילה.
    היא תתווסף לאגדות "חארטט אבו יסמין" שמספרים הזקנים אחרי התפילות בימי שישי.
    מקומה אחרי הסיפור על בן הנביא שרצה "לעבוד" על השאבאב שהתגודדו על יד המסגד
    ואמר להם: השמעתם, מחלקים עכשיו בחינם תאנים על יד הביארה, כל הקודם זוכה.
    התחילו השבאב לרוץ לכיוון הבאר. בן הנביא ראה שכולם רצים במהירות לכיוון הבאר
    ושאל את אח אבו פאטמי: מה קרה, לאן כולם רצים? ענתה לו: מה לא שמעת? אבו יסמין
    הזקן מחלק תאנים בחינם על יד הבאר. שמע בן הנביא את דברי אבו פאטמי וחשב לעצמו:
    מה כולם יקבלו תאנים בחינם ורק אני לא? והצטרף גם הוא לרצים. שאל אותו אבו סעיד
    הקטן: יא איבן אל קאדי: לש אינתי האראקה? ענה לו בן הנביא: לקבל תאנים בחינם.

  6. מה זה משנה מי ניצח לדעתך או לדעת מישהו אחר. חשוב מה יוצא מהניצחון (או ה"ניצחון") הזה בסופו של דבר. בדרך כלל כלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך