בואו באמת נדבר על צדק

תשובה למאמרו של פרופ' יובל נח הררי
תמונה של גדעון
ד"ר גדעון שניר

במאמרו בעיתון "ידיעות אחרונות" (מוסף "7 ימים", 10 בספטמבר 2021) פרופ' יובל נח הררי מבקש שנעשה חשבון נפש אמיתי לקראת יום כיפור תחת הכותרת "פתרון שלושת המעמדות", ודן בשאלה מדוע אף אחד (כמעט) לא מדבר על צדק. לדעתו ישראל אינה מדברת היום על פתרון שתי מדינות ולמעשה חותרת למדינה אחת שבה יהיו שלושה מעמדות של סוגי אזרחים: סוג א – יהודים, בעלי זכויות אזרח מלאות; סוג ב – ערביי ישראל, עם חלק מהזכויות; וסוג ג – פלסטינים, שלהם לא יהיו כמעט זכויות.

כאן ראוי לעשות סדר: לאזרחים היהודים אכן יש זכויות מלאות כמו גם חובות מלאות, כמו שותפיהם מבני מיעוטים אחרים המשרתים בכוחות הביטחון. ואם יש ערבים המתלוננים על מיעוט בזכויות מסוימות – אין זאת אלא משום שהם אינם משתתפים בחובות אזרחיות של שירות צבאי או לאומי (שמא ייחשב חס וחלילה כהכרה במדינת ישראל) כפי שראוי בחברה דמוקרטית.

אשר לזכויות אזרח לערבים הפלסטינים ביהודה ושומרון. טענתו של הררי שנמנעת מהם "זכות הבחירה" היא מופרכת על גבול העלילה. בכל מצב – אם תחת הנהגת הרשות הפלסטינית המתפקדת כישות מדינית בעלת משילות מוסכמת, ואם כמדינה עצמאית לצד מדינת ישראל במסגרת אוטונומיה פדרטיבית בצורה כזו או אחרת – בכל מצב הפלסטינים נהנים מכל זכויות הפנים האזרחיות כפי שחוקתם קובעת, כולל בחירות חופשיות למוסדות השלטון שלהם. כך נבחר חמאס לשלטון בבחירות דמוקרטיות בעזה, וכך גם נבחרת הנשיאות וממשלת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. זה שהם דוחים מדי פעם את מועד הבחירות מחמת שיקולים פנימיים – זה עניינם הפנימי שישראל אינה מעורבת בו.

הררי רומז על מצב ההולך ומסתמן בישראל ומתריע מפניו – אפשרות למהלך של "מדינה אחת", שבה הפלסטינים לבטח יופלו לרעה ב"חינוך, מגורים, שיטור והגבלות תנועה", מצב שאינו מוסרי ואינו צודק. ובכן יש להזכיר שישראל מדברת על פתרון שתי מדינות כבר מהסכמי אוסלו 1993, והיא פעלה ליישומה בקמפ דייוויד 2000 (אהוד ברק ומתווה קלינטון) וב-2008 (אהוד אולמרט). כל ההצעות הללו נדחו על ידי הפלסטינים כלאחר יד, עד שאפילו ציפי ליבני תהתה אם הם בכלל חפצים בשלום. והגבלות תנועה? ודאי שהיו, ובזכותן הצליחו זרועות הביטחון למנוע מאות ניסיונות פיגוע מדי שנה במדינת ישראל.

עוד אזכיר למי שזיכרונו בוגד בו לפעמים, כי ב-19 השנים בין מלחמת ששת הימים לאוסלו – כאילו נמחק הקו הירוק והתנהלה תנועה חופשית של ישראלים ופלסטינים משני הצדדים, עם מסחר משגשג, לא מחסומים ולא גדרות אלא מרכזי תעסוקה משותפים. זה נפסק רק כאשר החל הטרור להרוג ביהודים. לא רגע לפני כן.

הוא מתרעם על כך שיש המכנים אנשי שמאל מסוימים בכינוי "בוגדים", במיוחד כלפי החלטות בג"ץ מסוימות. יש משהו בטענה זו, אבל אפשר להבין את התגובה הזאת כשמדובר באנשי שמאל התומכים בהסגרת חיילים וקצינים להעמדה לדין על פשעי מלחמה בבית הדין בהאג. שלא לדבר על חברי ארגוני סיוע הפועלים במימון זר ומשתתפים באירועי שטנה והחרמה נגד ישראל ברחבי עולם. מנגד, אותם אנשי שמאל מרבים לכנות את חיילי צה"ל "פשיסטים, קלגסים, נאצים" – זה משום מה לא מזיז לו בכלל.

הררי קובל על כך שעניין "הצדק" חסר בשיח הישראלי, וכאן אני בהחלט מסכים איתו. אך מכיוון שונה. נראה שרק הפלסטינים מדברים על "שלום צודק ובר קיימא" בעוד ש"המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון" מדברת על הצורך בסידורי ביטחון. ברור שנהיית הלב האירופית תהיה אחר זה התובע צדק! וזו הטעות של מדינת ישראל. כי ישראל הקימה בצדק ובזכות את הבית הלאומי של העם היהודי, ברוח החלטת חבר הלאומים ב-1922 בנוגע לארץ ישראל, לא ככיבוש "קולוניאליסטי" בשירות אירופה, לא במטרה לעשות "טיהור אתני" ולא להקים "מדינת אפרטהייד" מופרכת. הובטח כבר אז שחובת בעלת המנדט היא הקמת המדינה היהודית בפלסטין – היא ארץ ישראל ההיסטורית – והבאת היהודים המהגרים פליטי מלחמת העולם ויישובם בישראל. הבריטים הפרו את ההחלטה המקורית וצמצמו את השטח המובטח לממדים מצומצמים וקשים לקיום, ובכל זאת ישראל קיבלה את הבלתי אפשרי, ומוכנה גם היום, תמורת שלום אמת, לוותר על חלקי מולדת האבות הנמצאים בגדה המערבית (חברון, בית לחם, קברי האבות). עינינו ונשמתנו כלות. זה – פרופ' הררי – זה לא צודק!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

15 תגובות

  1. הצדק בעיניים של חמאס, חיזבאלה, אירן ועוד הוא חיסול מדינת ישראל ושהיהוד ילמדו לשחות בים.
    הצדק בעיניים היהודיות הוא שמגיע לעם היהודי להקים מדינה קטנטונת בארץ אבותיו.
    הצדק היחידי שלגביו אין מחלוקת הוא כוכב.
    לצערי חלק מהעם היהודי מבין ומזדהה עם הצדק של האויב ולא מבין ולא רוצה ללמוד ממה שקורה מסביבו.
    עזה לא הפכה להונג קונג של המזרח התיכון, סוריה, לבנון, אירן, אפגניסטן וכל מקום שבו שולט האיסלם הרדיקלי הם לא בדיוק שוויץ ומדינה פלסטינית אם תקום תהיה מדינת חמאס בצורה דמוקרטית 5 דקות אחרי שתקום (במידת הצורך יזרקו מהגגות את אוהדי הרשות הפלסטינית)
    אם הצדק של אויבנו ינצח ההישרדות של מדינת ישראל נתון בספק. את הנוסחה " אם ירו עלינו משם אפילו כדור אחד" כבר ניסינו. נראה לי שהראשונים שילמדו לשחות ולהתעופף לכל קצווי תבל הם החברים שמזדהים אם הצדק הלא נכון.

    1. מנחם- אני טוען שהצדק בהמת מדינת ישראל- לא היה נחלתם של היהודים לבד, אפילו "חבר הלאומים" קבע זאת ב1922 שהקמת בית לאומי ליהודים, וקיבוצם של פליטי היהודים – הוא הדבר הצודק והנכון שיש לעשות!

  2. כאשר יש שני אוייבים כל צד בטוח שהוא צודק. אם שני הצדדים טיפשים וימשיכו לחשוב כך ולא ישבו לפתור את הבעיה, הם ימשיכו להרוג זה את זה. וזה הפתרון הכי גרוע.

    1. אדווה את צודקת, גם מדינת ישראל חשבה כך כבר יום לאחר מלחמת ששת הימים כשהכריזה שהיא מוכנה להחזיר שטחים תמורת שלום אמת, ובהסכם אוסלו- היא הכירה שה פאקטו בזכות הערבים למדינה עצמאית שגבולותיה יקבעו במשא ומתן, והייתה מוכנה אפילו להכניס את רב המרצחים ערפת ללב האזור ולשלם מחיר כבד- כפי שפרס נהג לאמר "מחיר השלום", וגם הציעה בקמפ דויד 2000 יחד עם מטווה קלינטון שלא לדבר על ההצעה של אולמרט 2008 (שאולי מזל שגם אותה הפלסטינים דחו) והם עדיין מתעקשים על "שחרור האדמה מהנהר ועד לים",

      מה עוד את מציעה שישראל תעשה מבלי להתאבד? או אולי לחשוב שלא יתכן שיהיה "שלום אמיתי" אם צד אחד בלבד חותר אליו?. כול עוד רק ישראל מדברת, שרה שירים, מחנכת את ילדיה לשלום, שלא כמו הצד השני שמגיל 5 מחנכת שהיהודים הם קופים וחזירים שאחת דתם למות.. לא ניתן יהיה להגיע ל"שלום צודק בר קיימא"

      1. שלום לך גדעון שניר.
        אינני יודע בן כמה אתה, אבל אני מניח שיש לי את יתרון הגיל עליך. אני בן 85. לחמתי, בסדיר- בפעולות התגמול ובמבצע קדש, כמילואימניק- במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.
        במשך כל התקופה הזאת ידענו בביטחון מלא, וזו הייתה המנטרה של החכמים והידענים, במדים ובלעדיהם- שלעולם לא יהיה שלום בין ישראל לבין מדינות ערב; שלנצח תאכל חרב ושהארץ לא תשקוט לעולם. זה היה די מפחיד. והנה, ראה זה פלא, נקפו שנים אחדות וכבר יש שלום עם מצרים ועם ירדן ועם המפרציות, ואולי עם מרוקו ואולי עם טוניס, ואולי עם סודן ואולי גם עם ערב הסעודית. כמאמר הנביא: Never say never, או שתאכל את הכובע.

        1. ובכן, לא הבנתי מה מצאת שגוי בתגובתי למאמר של פרופ הררי שהביא אותך לנסות לשכנע אותי
          שישראל כבר נמצאת על מסלול השלום המובטח וקבלתה במזרח התיכון הערבי מוסלמי, ובכול זאת אשיבך בקצרה.
          יש להבדיל בין "הסכם שלום" על הנייר ובין שלום אמת. ואתן לך דוגמאות:
          מצרים- אין קשר בין מסמך השלום שנחתם בין סאדאת ובגין ולבין המציאות. הדבר היחיד שהחזיק את מצב "אי הלוחמה" בין המדינות, בעוד מצרים מובילה את ההחלטות האנטי ישראליות החריפות ביותר באו"ם, מנהלת מסע אנטישמי מוסדי מכוון שלא היה כמותו מאז גבלס (כך לפי אהוד יערי והספר מין קאמפ נמכר כלחמניות טריות בקהיר), ו שגריר ישראל במצרים מנודה ועמד מספר פעמים בפני לינץ. כאשר האמריקנים רצו להפסיק את התמיכה- התקשר א-סיסי לישראל וביקש שנשנה את דעתה, וזה מסביר חלק מנסיעות גנץ ובנט לביידן. העימות המצרי עם דאעש בסיני מחייב את מצרים לשת"פ ביטחוני נקודתי עם ישראל. הפגישות עם בנט הם בשארם כי בקהיר קשה למנוע הפגנות איבה של העם המצרי.
          ירדן- ישראל וארה"ב הם תעודת הביטוח לחיי המלך ושלטונו שאלמלי כן כבר מזמן היה מסולק מכיסאו לטובת מדינה מוסלמית רדיקלית. לא מאהבת ישראל- אלא אינטרס הישרדותי פרגמטי.
          מרוקו- חתמה על "שלום" עם ישראל רק לאחר שארה"ב אישרה לה אתנן לספח את סהרה המערבית, והמפרציות מקבלות סיוע נשק מתקדם תמורת "הסכמי אברהם" כי ישראל שותפה למאבק באירן. וסודן – התחננה נואשות בפני טראמפ לקבל סיוע חירום בתמורה לנייר "הסכם שלום" כשאין סודני המאמין בו.
          העולם הערבי מוסלמי אינו יכול לקבל את קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון מנימוקים דתיים ולאומיים כובלים . והסיבה היחידה לשיח המתפתח היום היא הבנתם שישראל חזקה ונחושה מכדי יכולתם כאומה מפולגת להתמודד איתה. ברגע שתהיה להם תקווה שישראל חלשה- הם יעלו עליה, בדיוק כפי שערפת אמר בערבית בכנס אנטי ישראלי ביוהנסבורג במענה לשאלה מדוע חתם על הסכם אוסלו- כי עושה זאת על בסיס לקחי הסכם חודייבה של מוחמד, וכול שאר המנהיגים הפלסטינים בלי יוצא מהכלל מהדהדים תפיסה זו בנאומיהם ב ערבית כמובן ולא באנגלית..
          לכן ישראל חייבת להיות כול הזמן חזקה צבאית כלכלית ואידאולוגית.

          1. תגובה לגדעון שניר וליצחק דגני.
            לדבריכם, החוכמה הקונבנציונלית אומרת ואני מצטט: "העולם הערבי מוסלמי אינו יכול לקבל את קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון מנימוקים דתיים ולאומיים כובלים." קטונתי מסתור את מה שכולם יודעים. אם כי אפשר לטעון שהסכם חודייבה מוכיח דווקא את ההפך. לפי ההיגיון של הסכם זה היה על ערפאת לחתום על ההסכם ואז לטבוח בנו כאשר אנחנו עם המכנסיים למטה.
            אבל אם נעזוב את ההתחכמויות- עצם העובדה שערפאת סירב לחתום על ההסכם מוכיחה שהוא חשב שהסכם היה מחייב אותו. קשה להפר הסכמים בימינו, בשונה מימי מוחמד, אפילו לערבים.
            מה שבטוח הוא, אם לא יהיה הסכם עם הערבים, שהם מוכנים לחתום עליו, ולו גם בחוסר רצון בולט, לא תשקוט הארץ ולנצח תאכל חרב; ובסוף היא תאכל בנו, למרות עוצמתנו שאין שני לה.
            אם, לעומת זאת, ייחתם הסכם ולו גם ברוח הסכם חודייבה, קיים סיכוי של אחד למאה, שיהיה שלום בר קיימא, גם עם הפלסטינים, וגם עם העולם הסוני כולו. והנבואה, מאז שחרב בית המקדש, ניתנה למי שניתנה.

            1. אלי- לטובת הקוראים שלנו אני מבקש להבהיר מספר נקודות:
              ראשית- עלינו להכיר בעובדה שההיגיון שלנו אינו בהכרח תואם את ההיגיון של הצד השני, ולכן ישראלים רבים נוטים לטעות בהבנת האינטרסים והמהלכים שלהם. למשל- המחשבה הישראלית הטיפוסית ש "כולנו אותם בני אדם רודפי חופש ורווחה כלכלית." ומופתעים כול פעם לגלות שלא כך המצב. רק לאחרונה הציג לפיד תכנית ישראלית ישנה עוד מימי שמעון פרס לעשות את עזה "סינגפור של המזרח התיכון" תשובת דובר החמאס הייתה מאד ברורה: אנחנו לא רוצים שתעשו לנו טובה, מבחינתנו- כול מה שנלקח בכוח יושב רק עי כוח ההתנגדות שלנו..". ונממש את החזון של שחרור פלסטין הכבושה מהנהר ועד לים"- והם מתכוונים לכך ברצינות.
              שנית- הסכם חודייבה הוא פסק הילכתי המאפשר למוסלמי לשקר למען מטרה נשגבת יותר. לאחר שערפת הבין שאינו יכול לנצח צבאית את ישראל – הוא עדיין דבק באותה אסטרטגיה, אמנם ישראל הולכת ונחלשת אבל לאט מדי, לכן המיר את הטקטיקה ל"תכנית השלבים" (סלמי). ואת זה הוא למד מסגנון ניהול המשא ומתן של אהוד ברק בקמפ דויד 2000 שכול פעם הלך וחזר עם הצעה משופרת יותר, ואפילו רדף אחריו עד לטייבה רק כדי לספוג דחייה נוספת.., לכן בתבונה רבה מבחינתו- שחה ערפת כול הצעה ישראלית אפילו זו הנדיבה ביותר של אולמרט, כי למה לו להיחפז נוכח אובדן הנחישות הישראלית?
              שלישית- אני איתך ששלום הוא דבר רצוי, אך למדתי שבשביל שלום צריך שני צדדים!!. ושבמזרח התיכון רק שלום המושג מתוך עצמה – הוא הערובה היחידה שיבטיח ש"הסכם שלום" ימומש ברוחו- כפי שהסכמי ברית-אברהם ומצריים של א-סיסי מוכיחים זאת.

  3. לד"ר גדעון שניר הנכבד,
    אתה צודק לחלוטין בביקורתך על מאמרו הנ"ל של הפרופסור המפורסם יובל נח הררי. למעשה, להערכתי אתה עוד ממעיט בביקורתך כלפי מאמר זה. עצם העובדה שהמאמר מתפרסם ב"הארץ" כבר אומרת כמה דברים. יובל נח הררי הוא פנטזיונר ידוע. כל מי שקרא את ספריו אולי יבין זאת. דעותיו הפוליטיות המבוססות על הזיות "מרקסיסטיות" ועל חוסר הבנה של המציאות במזרח התיכון מובילות אותו לכתיבת מאמרים מכגון זה הנדון כאן. מכיוון שהאקדמיה הישראלית הסופר ליברלית סובלת הכל (זה מותר ולא כל כך נורא) אפשר לקרוא את דבריו של הררי. הוא בהחלט יכול להצטרף לגרניטורה של הפרופסורים אילן פפה, נועם חומסקי, הלמוט אפשטיין, קורט סיטה, שלמה זנד ודומיהם. אל תשכח – העם היהודי סבל גם מופעים כמו שבתאי צבי.

    1. אתה לגמרי צודק, קיים ויכוח מאז ומעולם האם קיים דבר כזה "צדק אבסולוטי" דלובלי התואם לכול האנושות, כי מסתבר שאין דבר כך. כול דת מנסחת את הצדק שלה כמופיע בכתבי הקדוש לה, כול דת מאמינה שהצדק שלה הוא נכון עד שמסתבר שכולם טועים, מה עוד שישנם סוגי "צדק" שונים כמו צדק חלוקתי, צדק פרוצדורלי ואחרים
      מאחר ואלו הם עובדות החיים, כול אדם בוחר להאמין ב"צדק" העונה טוב יותר את תפיסת עולמו ( תולדה של חינוך מבית, ניסיון חיים אמונה, פנימית וכו.
      "הצדק" שלי הוא תולדה של בן להורים יהודיים ניצולי שואה, חניך תנועת "השומר הצעיר", בוגר שלוש מלחמות עם האויב בעין, יודע קרוא וכתוב, התמחות בלימודי השפעת הבדלי התרבות על ניהול משא ומתן בין- לאומי, תחת הגדרת תכלית קיומה של מדינת ישראל: "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות רבים ככול האפשר"

      ושלך?

    2. לפי ויקיפדיה: הגדרת הצדק היא יחסית, הגדרת הבסיס של הטוב והרע יכולה להשתנות בין תרבויות שונות. קביעת "הצדק המוחלט" בעין אנושית סובייקטיבית עלולה להיות בלתי אפשרית. כל מילה בסלע.
      כאשר תרבויות או עמים בעלי הגדרות שונות, ואף נוגדות, לצדק- מתנגשות במאבק אלים, המאבק מסתיים בתבוסה של אחד הצדדים או בהסכם. ההסכם מגדיר "צדק" מקומי וזמני שעקרונותיו מתאימים לשני הצדדים.
      מגילת האו"ם נחתמה באוקטובר 1945, לאחר מלחמת העולם השנייה, לצד האודים העשנים. מגילת האו"ם היא הבסיס המשפטי ליחסים בין עמים והיא הדבר הקרוב ביותר ל"צדק מוחלט". בנובמבר 1947, שנתיים לאחר היווסדה, החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. מדינות ערב הצהירו שהן מתנגדות, בכוח אם צריך. מדינת ישראל קמה מכוחה של החלטה זו; כל זכות אחרת אינה עומדת לה, בעיני החוק הבינלאומי. סיפורים על כיבושיו של יהושע, מלכותו של דויד, וגבורתו של יהודה המכבי, כל אלה אולי תרמו לקבלת ההחלטה, אך מרגע שהתקבלה- הם שווים כקליפת השום. החוק הבינלאומי הוא הדבר הקרוב ביותר ל"צדק מוחלט" ביחסים בין מדינות. הן מדינת ישראל, הן מדינות האיסלם שאינן מכירות בה והן הרשות הפלסטינית- כולן הן עברייניות מבחינת החוק הבינלאומי.
      ללא הסכם יימשך הסכסוך, אבל לא משום שאין "צדק מוחלט"; ידענו להיעזר בו בעת צרה; אנחנו בוחרים להתעלם ממנו כאשר הוא לא מתאים לצדק שלנו. זו זכותנו בעיני עצמנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך