לא להעלות את גיל הפרישה

בחינת ההצעה לכיסוי הגירעון האקטוארי
תמונה של אליהו
אליהו וידן

בתאריך 26.8.2021 פרסמתי באתר זה מאמר שכותרתו "הלוואה על חשבון העתיד". המאמר זכה לתגובות מעורבות, חלקן של הסכמה מלאה או חלקית ואחרות של ספקנות, שלא לומר דחייה מוחלטת. מטרת המאמר הנוכחי היא לנתח את ההצעה "כיסוי הגירעון האקטוארי", שהועלתה באותו מאמר.

אציין כי המאמר לא נועד להקנות מידע, שאין לי, אלא To make a point.

מדינת ישראל רוצה להעלות את גיל הפרישה, וזאת כדי להקטין את הגירעון האקטוארי ולמנוע את קריסתו של המוסד לביטוח הלאומי. אבל כאן מתעוררת בעיה: העובדים אינם רוצים להמשיך לעבוד וגם המעסיקים אינם רוצים שהעובדים ימשיכו לעבוד. היינו מצפים, בכלכלה חופשית, שכאשר עובד ומעביד אינם רוצים בקשר – הקשר לא יתקיים. אך הממשלה מתכוונת לכפות את רצונה במעין עבודת כפייה, כאשר המעסיק הוא בפוזיציה של העבד – הוא משקיע והאחרים נהנים.

בשנה שבה יועלה גיל הפרישה עלולים לקרות הדברים הבאים:

–     100,000 עובדים בגיל 67, שאיש אינו רוצה להעסיקם, יצטרפו לשוק העבודה.

–     המעסיקים ישלמו, ללא תמורה, 125% משכרו של העובד;

–     העובדים יחגגו עם 110% משכרם מבלי לייצר דבר;

–     ביטוח לאומי יסתפק ב-15% משכרו של העובד לצורך הקטנת הגירעון האקטוארי – הסיבה לכל התהליך.

השכר הממוצע בישראל הוא כ-12,000 ש"ח לחודש. התוצר של שנת העלאת גיל הפרישה, אשר ירד לטמיון, הוא כ-15 מיליארד ש"ח. ואם לא די בכך, מאה אלף הזקנים המוגבלים גופנית וקוגניטיבית, שיישארו בכוח העבודה, ימנעו את כניסתם של מספר דומה של צעירים קלי רגל ומהירי חשוב. הצעירים, במקום לתפוס את מקומם של הזקנים בכוח העבודה, ייכנסו למעגל האבטלה, יגדילו את העוני ויעמיקו את הגירעון האקטוארי שכה רצינו למנוע מלכתחילה.

במקום תיאטרון האבסורד דלעיל, מוצע ראשית שהמעביד ייצר ללא המשקולת של עובדים מיותרים; שנית שהזקנים יֵצאו לפנסיה וייצרו ביקושים; ושלישית ש        הצעירים יתפסו את מקום הזקנים בעבודה.

הגירעון האקטוארי יכוסה על ידי הגדלת ניכויי עובד ומעביד; עד שזה יקרה יכוסה הגירעון על ידי המדינה, שתיקח הלוואה על חשבון העתיד. אין לפחד מהלוואה על חשבון העתיד, כל עוד היא מנותבת ליצור ביקושים, במקרה זה על ידי הגמלאים.

תוחלת החיים הגופנית עולה מהר יותר מזו הקוגניטיבית. בעתיד, ללא העלאת גיל הפרישה, שיעור כוח העבודה מתוך האוכלוסייה ילך ויקטן. שיעור הגמלאים יגדל. אחוז גדל והולך של הכנסתם של העובדים יופרש לדאגה לעתידם, או במילים מכובדות יותר: לכיסוי הגירעון האקטוארי. זהו תהליך שהמלחמה בו בדרך של העלאת גיל הפרישה היא סיזיפית ונועדה לכישלון. זהו הכיוון שאליו האנושות צועדת.

זה נשמע מפחיד? ממש לא.

הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מעריכי; יד ביד עימה עולה פריון העבודה. העובד יוכל להסתפק בחלק קטן והולך משכרו, לקיומו וגם לחיסכון ולצבירת הכוח שהחיסכון מקנה; שזו המטרה של כל אחד מאיתנו, בסופו של חשבון.

פרופ' יובל נח הררי טען: "במאה ה-20 […] לכל אדם באשר הוא אדם היה ערך. ערך כלכלי. כל אדם היה יכול לשרת כפועל או כפקיד. […] לא הייתה לנו ברירה אלא להשקיע בחינוך וברווחה כי אחרת – מי יעבוד במפעל? […] אבל במאה ה-21 כל זה ישתנה, כי השאלה היא האם צריך את כל בני האדם בעידן שבו המחשבים מתעלים על בני האדם, במשימות אינטליגנטיות, מרמזת על כך שגורלם של בני האדם מוטל בספק".

אנחנו, כידוע, כבר נמצאים במאה ה-21. פרופ' הררי צדק בחלק מנבואתו האפוקליפטית – לא צריך את בני האדם כדי לעבוד במפעל; הרוב המכריע של כוח העבודה ממילא מועסק בשירותים. ברם, ערכו הכלכלי של האדם נותר על מקומו, איתן כשהיה, לא כפועל המייצר מוצרים, אלא כצרכן המייצר ביקושים.

הביקושים הם הסטרואידים של הכלכלה. כאשר הביקושים גואים, הכלכלה משגשגת. ראוי ורצוי לקחת הלוואה על חשבון העתיד לצורך הגברת הביקושים; בהינתן שמערכת הייצור מסוגלת לספק אותם, בעידן הממוחשב זו כנראה לא תהיה בעיה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. מר וידן נכבדי,
    העלֵיתָ סוגיה מרשות הפרט, המורכבת מסך כל עולמות הנוגעים בדברים: העובדים, המעסיקים, האוצר הלאומי. ואין גזירה שווה לכולם.
    העלית ניתוח מושכל של הבעיה מכמה היבטים ובכך הצגת את הסוגיה מכמה עבריה. ואולם, הכלל מושתת על אוסף הפרטים הבודדים.
    גיל הפרישה נקבע היסטורית כנקודת איזון בין שלושת הגורמים הנ"ל. בימים דנן, כוח העבודה עסק לרוב בעבודות ידיים מפרכות (זכור את ימינו בקיבוץ צעיר) ומתישות ובחלקן די מאוסות, בתנאי מזג אוויר אכזר לפעמים. נשים בלו לפני גברים, כי מכורח "כל דְּעָצֵל – גָּבֶר", הוטלו עליהן כל מלאכה שלגבר אין חפץ בה. הקריטריונים האישיים לגיל פרישה היו אמות מידה של חוסן גופני, חריצות, מעמד חברתי וכו'.
    בימינו אנו, שוב אין הדברים כך. לא שֶׁכָּלוּ המלאכות אין-חפץ-בן, אלא ששוב אין דורש להן, וכמו בהרבה ארצות מבוססות גם אנו מעסיקים בהן עובדים לעת (וּלאֵת) מצוא, ולא תמיד מחילים עליהם את כללי הגינות המעסיק כלפי עובדיו, על פי צו עשרת הדברות. "גר", נחשב אז כל "עובד אורח".
    כולם מתחילים בערך מאותה נקודת התחלה: חדר או אוהל הלידה, אבל מגיעים לגיל הפרישה בשונה אלה מאלה. יש שלא צברו אלא וותק בעבודה שמכבר הייתה להם לזרא הן מפני שהם "מכרו" את כוחם הגופני (חקלאות, תעשייה, בניין) או כוחם האישיותי (עובדי הוראה, בריאות, פקידות) וכל בוקר שואלים נפשם ליום שאחרי הפרישה. ויש אשר חייהם העניקו להם עמדות ייחודיות (כמדענים, מנהלים, מקצועות חופשיים). אלה, או שכלל אין חלות עליהם תקנות התקשי"ר, או שהם בעלי מעמד ייחודי כבעלי חוזה עבודה אישי, בקיאות וידע שהם אוצרים בתוכם, נקנו בהשכלה ובהתמחויות.
    החלת גיל פרישה שונה מזה של היום משפיע באורח שונה על המועמדים לקביעת גיל הפרישה.
    העובדים: מהם ששים לקראת הפרישה, או שאינם ששים, וזאת מבחינת הנזקקות הכלכלית או אבדן עולם התוכן של העבודה. המעבידים: הם לא בהכרח ה"עבד" כפי שקבעת, אלא לרוב יותר "שבויים". ייכפה עליהם לבצע את משימותיהם בידי חֲפֵצֵי הישרדות אשר חלקם כבר אינם מסוגלים לכך, בשל מגבלות גופניות או טכנולוגיות, וטוב לא יצמח מכך, כולל פגיעה באקלים העבודה. הכלכלה: בידיך כלים טובים משלי לנתח. קטונתי.
    הברירה האופטימלית היא העסקתם של אלה שחפצים, כשירים ומסוגלים להמשיך. מי יקבע מי הם אלה? וועדות? ארגוני העובדים? המעסיקים? העובדים עצמם? – אוי לנו מאלה ואוי לנו מאלה.
    בשורה התחתונה – הבעיה היא דילמה שדומני כי אין לה מענה גורף. תודה לך על שהעלית את הסוגיה והצגת אותה בבהירות מצדדיה השונים.

    1. ערן ידידי הנכבד
      תודה על התייחסותך בנושא אשר בעצם לא מעניין אף אחד, בימי קורונה, בנט, מנסור עבאס ושתי מדינות.
      לגופו של עניין.
      גם כיום מי שלא רוצה לפרוש ולא רוצים להפריש אותו- ממשיך לעבוד בכבוד, אין בעיה.
      מעניין לציין כי גיל הפרישה הקלאסי, לפני העלאתו, היה 65. זו הייתה גם תוחלת החיים, בשנות ה- 50,
      כשהיינו צעירים ויפים. כיום תוחלת החיים היא, כידוע, לגברים 81 ולישים 84. ובמקביל,
      הזקנים גם בגיל 65 או 67 פחות מתאימים לשוק העבודה.
      הפער בין תוחלת החיים וגיל הפרישה מחייב החלפת דיסקט.
      שבת שלום ומבורך,

  2. לא הבנתי מדוע אם יאריכו את שנות העבודה לפנסיה העובדים יקבלו שכר מבלי לעבוד ולתרום. ממש לא ברור. ממש לא נכון.

    1. נכון. מר וידן כותב על פי מה שהוא יודע, דהיינו שעובדים מבוגרים מבזבזים את הזמן והכסף של המעבידים. למעשה המצב הפוך. העובדים הוותיקים, למעט מקרי מחלה וכיו"ב, הם בעלי הניסיון הרב ביותר ובמקרים רבים מספור תרומתם למקומות העבודה עולה על עלותם הכספית למעבידים.
      הנושא כולו ייפתר כאשר כל העובדים (למעט בארגוני ביטחון למשל) יעברו לפנסיה צוברת. התהליך הזה כבר נמצא בעיצומו. אנו בדרך הנכונה להיפטר מהסוציאליזם ההסתדרותי (שוויון מלאכותי ופנסיות תקציביות וכדומה) ומכשלותיו.

  3. אני בעד שמי שמוכן שיעלו לו את גיל הפרישה, יאפשרו לו לעשות זאת. אבל רק מי שמסכים לכך.

  4. בעד העלאת גיל הפרישה גם לגברים. יהיו לי הכנסות שיאפשרו לחיות כראוי ובלי בושה. יהיה מה שיעסיק אותי וימנע התנתקות מהחיים שמסביב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גד

אין לי

שיר על חסר

ציור סמלי

חשמל מודרני

מעבר אקטיבי למקורות אנרגיה ירוקים

צילום של משה

הצצה אל התופת

על ספר השירים "שמרי על הקיכלי" מאת צילה זן-בר צור