להרגיש ולחשוב, דיאלוג

רגע קטן שקרע את המובן מאליו
תמונה של אלי
ד"ר אלי כהן ג'וור

"הגשם ירד בלי הפסקה על ברסט, באותו היום" כדברי השיר של פרוור (Prévert), והיה כבר חשוך בארבע אחר הצהריים. הייתי שקוע כולי באנתולוגיה של שירה רוסית מן המאה ה-19, שהבאתי מן הספרייה בדרכי חזרה מן התיכון. אחרי מסע רחב במחזותיו של צ'כוב, רציתי להתבסם ברוח הרוסית של אותה תקופה. הייתי סקרן לחוש את הנשמה הרוסית המיוסרת בין עיקולי המסורת והרוחות המודרניות שחדרו מכל עבר. נמשכתי אל העולם המבולבל הזה כי הוא הזכיר לי את מצבי אני, מטולטל בין האמונות שספגתי והאופק שנפתח לפניי, אופק שמושגיי הישנים לא יכלו עוד להכיל.

ירד גשם ולגמתי להנאתי את התה שאימא הכינה כל יום לקראת שובי מבית הספר. הרהרתי על אמירה של פושקין: "בדומה למנורה המתחוורת לאור השחר המסנוור, כך המזויף רוטט ומתכלה במאור הרוח". על אף החשכה למחצה של דמדומי הערב, נדמה היה שתודעתי מתרחבת ומתמלאת הכרה, ומתחוורות הוודאויות הכוזבות. חשתי פרץ של הכרת תודה לספריי, למורים אחדים, לכל פרוסה של הדעת שהאירה קצת יותר את אופק קיומי.

שמעתי רעשים ומיד הופיעה אימי עם דלי וסמרטוט רצפה לניקוי החדר שחלקתי עם אחי. לכאורה זה היה אירוע שכיח שבוודאי חזר ונשנה. אבל באותו היום הוצפתי לפתע באי נוחות מכאיבה ונדמה היה שאני מתבונן לראשונה באימא מנקה את הבית. האם קרן האור של פושקין שינתה את מבטי, או אולי העובדה הנדירה למדי שהיינו רק שנינו בבית?

זה היה אחד הרגעים שבהם המובן מאליו העוטף את החיים המתקיימים באופן אוטומטי נקרע וזורק אותנו אל מחוזות לא מוכרים שעלינו לפענח. אני אחר הביט בי מן הצד, בראייה משוחררת משחיקת ההרגל. האני האחר ראה אישה כבר מבוגרת שעמלה באומץ לב ומנגד מתבגר בשיא אונו, שספר פתוח בידיו, מרים את הרגליים כדי לאפשר לסמרטוט לעבור. פשע ממש.

אי צדק היכה בי חזיתית. אי צדק שאני חוללתי. תחושה זו הייתה אמורה להזניק אותי אל אימא, לקחת ממנה את הסמרטוט ולכפר סוף סוף על החרפה. הרגש דיבר, חד ובהיר, אך לא זזתי ממקומי. הייתי קפוא, נעוץ במקום, עבד למחשבה ארסית שעלתה ממעמקי שרידי המאצ'ואיזם: אלה עבודות של נשים! מה יישאר מגבריותי עם סמרטוט רצפה בידיים? המחשבה ניצחה אך לא הצליחה לפוגג את תחושת האי צדק שדבקה בי.

הרגש ליווה אותי ואתגר את המחשבה. להתבונן, להבחין, להעריך, לחפור מעבר לפני השטח, לחשוב באמת. הרגש מתעצם מעוצמת אותות ההתרחשות ומטלטל את החשיבה המובנת מאליה הנעוצה בהרגל.

חידוש חיוניותו של הרגש פירושו תסיסה של הדיאלוג האין-סופי בין להרגיש ולחשוב. קורה שהמחשבה המקובעת והדימוי המובנה צרים מלהכיל את הסימנים הרבים של פעימות החיים, ואין עוד דרך להתעלם מהן. כאן עולה הגילוי מחדש של ייחודיות האירוע הבודד, כל אירוע. כי אפילו אם מעשים ועובדות נראים כחוזרים על עצמם, אנו מבינים כעת שהם לא חופפים. אנו קולטים שהחיים הם כבר לא רצף של תגיות, הכללות, הרגלים, זהויות צפויות. להיות נוכח כולי כדי לקבל את החיים הבאים לקראתי פירושו להתמסר לרוחב ולעומק של הדו-שיח הפנימי, בין החשיבה והרגש.

להתבונן כל כולי באימא שוטפת את רצפת הבית כאילו בפעם הראשונה, או ברוקמת התחרה, תופעה שכיחה בזמנו, שוורמיר מזמין אותי להישאב לשלוותה. אלה הזדמנויות מאלפות שבהן אנו תופסים את מורכבות התיאום בין רגשותינו וחשיבתנו. דומה שאז החיישן הפנימי מגיע לרמת דיוק גבוהה יותר, קצת כמו המעבר בין מאזניים של סופרמרקט לאלה של תכשיטן.

להרגיש זה לא רק להבחין ברמזים המאפשרים לזהות דברים מוכרים, מוכנים לתגובה בקיום מקוטלג. להרגיש הופך להיות מקור מלא עושר ואתגר עבור המחשבה. אנו נעשים קשובים לדיאלוג הפורה בין החשיבה המקדימה והנחוצה ואין-סוף המסרים של הרגע הממשי שהרגש שלנו מסוגל לאסוף. אט אט דו-שיח של התנגשות בין מה שאני מרגיש ומה שאני חושב מתרכך ונעשה שלו יותר. הרגש הבא אלינו במהירות האור הפך להיות סבלני כלפי המחשבה אשר מעבדת את המסר, רק במהירות הקול. המחשבה מכבדת את יבול הרגש, הרגש ממתין להתבהרות המחשבה. להגיע להרמוניה בשיח הפנימי בין הרגש והמחשבה פירושו לנהל את התיאום בין שתי העוצמות האלה, למען שיח פורה עם החיים לקראת מימוש יעודנו האנושי.

הרגש הופך להיות מעין רדאר נאמן של המציאות בתנועה, שמולה הרעיונות לא יכולים יותר להיות מקובעים. להתמיד בקיום הדיאלוג הזה מאפשר הערכה מחדש, אשרור, גיוון והעשרת ההכרה. הודות לעוצמת הרגש בהלימה למאור החשיבה, אנו מגדילים את עוצמת יכולתנו לחיות את החיים, ולא רק לצרוך אותם.

לחשוב את מה שאנו מרגישים ולהרגיש את מה שאנו חושבים, שני כוחות השואפים לאיזון, איזון תמיד שברירי ונע, כמו החיים עצמם. להישאר קשובים לחיים בנו וסביבנו, להרגיש אותם. לתת מקום למה שאנו מרגישים ברגע זה ולקבל מה שהחיים מציעים; לאסוף את מהותם כדי לדייק וללטש, בכל פעם עוד יותר, את מחשבתנו.

הדרך לאמנסיפציה היא ארוכה ולעתים תלולה. רק הקשבה לרגישות, הקשבה כנה וענווה, יכולה להרחיב את הסורגים המנטאליים עד הפיכתם למיותרים. לנשום את החיים פירושו להרגיש אותם על מנת לחשוב אותם, לחשוב כדי לפעול ולהרגיש עוד יותר.

כמה צר נראה לי היום הכלא המנטאלי שהסתיר ממני זמן כה רב את האי צדק הנורא שעוללתי לאימא כשניקתה את הרצפה מתחת לרגליי המורמות!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. איך מקנים ערכים כאלה לילדים?
    אחרת אנחנו משאירים להם את הפקת הלקחים, אם בכלל

  2. הכל שאלה של חינוך
    ומי המחנכים הראשיים
    ההורים
    הבנתם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה