ברכת יום הולדת מורעלת

ג'וליה בוטרוס: "לישראלים לא יכול להיות טעם אמנותי"
תמונה של ג'וליה
ג'וליה בוטרוס צילום: Sadat1384 commons.wikimedia.com

באחד מלילותיי הארוכים, שבהם אני משוטט ברחבי המזרח התיכון הווירטואלי לתור אחר פנינים תרבותיות שהמערב עיוור מראותם, מצאתי את ג'וליה בוטרוס (جوليا بطرس) הגדולה. השיר שכבש את תשומת לבי היה מטעה למדי, غابت شمس الحق, שתרגמתי לעצמי "שמש האמת נסוגה". הביצוע המרשים בפני אלפי לבנונים בפארק פתוח, כאשר כולם שרים כאחד לצלילי תזמורת ענק ופירוטכניקה הוליוודית, הניע אותי לחקור מעט אחר טיבו של השיר ועל סגולותיה של המבצעת. העובדה שבוטרוס נוצרייה הטתה את שיקול דעתי ופירשתי את השיר כאילו הוא מחאה נגד עדות אחרות בלבנון, שתרמו ביד נדיבה לחורבנה והביאו אותה ברוב טובן לפשיטת רגל כלכלית. עדיין מהדהדים באוזנינו הדי התופת מנמל לבנון ולנגד עינינו עומדות תמונות אפוקליפטיות של השמדת רובע שלם על יושביו, על תינוקותיו ועל ילדיו הרכים. איש מהפוליטיקה הלבנונית לא נדרש להמציא תירוץ לאסון, איש לא צעק את צעקתם של הנספים ושל חסרי הבית, ומחשבות על ועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה הן בכלל מחוץ ללקסיקון הלבנוני. אם כן, השיר מדבר על דרום לבנון, ובאחד הבתים נאמר כך: "כֻּלָּם, הוֹ דָּרוֹם, מָכְרוּ לְךָ מִלִּים רֵיקוֹת, הַצֶּדֶק נִצְלַב וְעַתָּה מְדַמֵּם הַשָּׁלוֹם". כמי שכותב שירה, לא יכולתי שלא להתרשם מעוצמתן הפואטית של מילות השיר. הנחתי שמכירת מילים ריקות יכולה להיות רק על ידי מנהיגים לא הגונים מהפוליטיקה הלבנונית. הנחתי גם שאם נוצרייה מדברת במונחי צליבת ישוע, הרי שהאויב המיידי שלה הוא לא אחר מנציג רודפי הנוצרים במזרח התיכון, הלא הוא הארכי-מחבל נסראללה. כך אומר השיר בתרגום לא מוקפד של כותב שורות אלה. לצפייה בביצוע עם כתוביות עברית היכנסו לקישור זה: שמש האמת נסוגה

שֶׁמֶשׁ הָאֱמֶת נָסוֹגָה וְהַזְּרִיחָה שָׁקְעָה

חֲזִית הַמִּזְרָח נִקְרְעָה וְהַדְּרָכִים נִתְקַלְקְלוּ

מְסָרְבִים אָנוּ לָמוּת, אִמְרוּ לָהֶם שֶׁלֹּא נָזוּז

אַרְצְךָ וּבָתֶּיהָ עִם הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱבָקִים עָלֶיהָ

לָנוּ הִיא, הוֹ דָּרוֹם, הוֹ אֲהוּבִי, הוֹ דָּרוֹם

 

כֻּלָּם, הוֹ דָּרוֹם, מָכְרוּ לְךָ מִלִּים רֵיקוֹת

הַצֶּדֶק נִצְלַב וְעַתָּה מְדַמֵּם הַשָּׁלוֹם

הַמִּלְחָמוֹת לֹא מְשַׁנּוֹת לָנוּ

כָּאן אָנוּ נִשָּׁאֵר אַף שֶׁיֹּאבַד הָעוֹלָם

שֶׁלֹּא יֶחְסַר רֶגֶב מֵאַדְמָתְךָ, הוֹ דְּרוֹם

 

אַל תַּחְשֹׁשׁ, הוֹ דָּרוֹם, מִבּוֹגְדָנוּת הַזְּמַן

מֵאֵימַת הַמִּלְחָמָה וּמִיִּסּוּרֵי הַקִּפּוּחַ

מִכָּל מָה שֶׁאֵרַע, מִכָּל מָה שֶׁאֵרַע

הַבַּיִת יִשָּׁאֵר בֵּיתֵנוּ וְעֵץ הַדַּפְנָה יִצְמַח

יִפְרַח הַכָּבוֹד בְּאַרְצְךָ, הוֹ דְּרוֹם

בסופו של דבר הסתבר לי, למרבה דאבתי, כי נטייתי הנאיבית לשלום שוב הוליכה אותי שולל. לאחר שעיינתי בקורות חייה, הכתובים בתמציתיות רבה, למדתי כי לפניי אויבת מרה ונועזת הלבושה במעטה אמנותי, עם טעם טוב, יש להודות. אני משתדל להפריד בין האכזבה שלי מהאישיות לבין ההערכה שאני רוחש לאמנות שלה. כך גם אהבתי להאזין לשירי אום כלת'ום, שהייתה אחת מגדולי התומכים בגמאל עבד-אלנאצר בימים שבהם יצאו תומכיו להפגין ברחובות קהיר תוך צעקות מטורפות "אדבח אליהוד", שחטו את היהודים. האמנתי ועודני מאמין לכנות כוונותיהם של מפגינים כאלה, אז והיום. לו רק היה עולה בידם, לא היה נותר זכר לעם היהודי בארץ ישראל. זהו מצב לא פשוט לישראלי מזרחי המבקש את אחיו התרבותיים ומוצא במקומם את חורשי רעתו.

בקורות חייה של ג'וליה בוטרוס ישנו סיפור מרכזי אחד על כך שעמדה בראש קרן לתמיכה במשפחות של מחבלי חזבאללה וכל מה שהיא תעשה יהיה תמיד למען ה"התנגדות", שאותה מוביל ראש הנחש נסראללה. ההתנגדות היא לישראל ומטרתה לטהר את פלסטין מנוכחות יהודית ציונית. טוב, המיעוט היהודי-ישראלי במזרח התיכון, המונה כשישה מיליון לעומת מיליארד וחצי מוסלמים, רגיל לאויבים רבים ורגיל לניסיונות חוזרים ונשנים להכחיד אותו. בכך אין חדשות מרעישות.

מה שנראה בעיניי כחדשה מדהימה הוא פוסט אחד שפרסמה הגברת בדף הפייסבוק שלה, שהוא בדרך כלל ריק מכתיבה ומלא בסרטונים ובתמונות של הופעותיה. במילים אחרות, אין לה כל עניין להתבטא בציבור אלא באופן אמנותי ועל הבימה בלבד. רצונה – כבודה. רק הודעה אחת, נרחבת יחסית, הופיעה בין שלל הפרסומים האמנותיים והיא מיוחדת למי אם לא למדינת ישראל, וזו לשונה: "ההודעה הונפקה על ידי משרדה של ג'וליה בוטרוס כדלקמן: אין ממנהגה של הגברת ג'וליה בוטרוס להתדיין עם אנשים באמצעות המדיה החברתית. אך ברכת יום ההולדת המורעלת שקיבלה היום מדוברת צבא הכיבוש הישראלי גוררת את התגובה הבאה: ראשית, היא דוחה את הברכה החשודה הזאת. שנית, אלה העוסקים בכיבוש ומבצעים פשעים וטבח לא יכול להיות להם רגש מינימלי למוזיקה ולא טעם של אמנות ושל לחנים, מאחר שהם בעלי נטייה לרצח, לטרור, לעינויים, להתעללות בחפים מפשע ופגיעה בזכויות לגיטימיות של עמים. שלישית, לא משנה כיצד האויב ינסה להיראות, ככובש עדין עם גישה עדינה, הוא לא יכול למחוק את מה שהוא ביצע ועדיין מבצע נגד העם הפלסטיני המדוכא והמיוסר, ונגד העמים הערבים באופן כללי ונגד העם הלבנוני בפרט". עד כאן לשונה. עכשיו יחליטו הקוראים בעצמם אם יש מקום לצפות בביצוע ולספר לחברים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

  1. זה הכוח שלנו
    גם מי שעומד נגדנו אנחנו מדברים אליו בצורה אנושית

    1. תודה על המאמר. אפשר להכניסו למסגרת "דע את האויב". מומלץ ש"האידיוטים השימושיים" בעיקר מהאקדמיה, יקראו יצפו ואולי יצליחו ללמוד משהו

    1. כבר לא צריך לקלל. מה שקורה בלבנון זו הגשמת הקללות שהעדות שם קיללו אחת את האחרות. או: קללת באשיר ג'ומייל.

  2. בסדר גמור
    להעמיד את הגברת מול המציאות והעובדות
    לא להיגרר לקללות אלימות כפי שקורה באתרים אחרים

  3. התעוררת בזמן, עדיין ישנם ישראלים רבים (יותר מדי), שאמונתם הפנימית האוטנטית מעוורת עינייהם מלראות את את המציאות נכוחה. תמיד חשבנו שאנשי רוח, אינטלקטואלים, משוררים, סופרים, אקדמאים, רופאים, מהנדסים – יובילו את המזרח התיכון לשלום, עד שאנו מופתעים שדווקא הם מפיצים את השנאה, כי לא היאוש של העניים הוא המנחה ודוחף למעשה הג'יהד (כפי שרבים מוטעים להאמין) , אלא דווקא החזון של אנשי הרוח..

  4. אנחנו מבדילים בין האדם לבין דעותיו
    אבל עד גבול מסוים
    ולא צריך לתת דוגמאות

  5. דובר צה"ל נהיה כל כך מביך.
    הרצון לנורמליזציה עם אלו אשר
    שונאים אותנו הוא כל כך מביך,מטופש
    וגורם לנו להיראות כמו איזה מטרידן
    אשר שולח הודעות למישהי שלא רוצה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם