זהותו של אדם

המסע האישי והייחודי בבירור השאלה "מי אני?"
תמונה של אלי
ד"ר אלי כהן ג'וור

קל לחשוב שהזהות שלנו נקבעת עם הלידה, שאנו רק נוספנו כעוד פרט למקבץ המוגדר אליו אנו נועדנו להשתייך. נדמה שנוח כל כך להשתחל בטבעיות אל תוך אותה הזהות המוכנה לשימוש, הידועה בציבור, הצפויה כביכול, זהות העוברת לסוחר, המאפשרת לעלות בבטחה על הבמה של הקומדיה החברתית.

הגדרות אלו הקובעות את קווי המתאר של זהותנו המוצהרת, משרתות את הליכתנו על פני השטח. ואף על פי כן, לפתע יום אחד, בשנייה אחת, באחד מעיקולי הדרך, עקב מפגש מהותי עם אדם, עם תופעה, עם נוף, עולה התהייה עתיקת הימים: מי אני באמת? אז מתחיל פילוס הנתיב אל ההכרה הממשית של עצמנו, שפירושו לצעוד בציר המפותל והאין-סופי, שם נוכל לגלות את המורכבות הנפלאה של הקיום ואת הקפלים המרובים שבהם מתכרבלים חייו של אדם. אצלי המסע הזה החל מוקדם ומתארך עד עצם שעה זו.

אני זוכר. נדמה שמסע זה התחיל עבורי ערב אחד באביב 1948. ערב רגיל לכאורה, לא חג ולא שבת, בבית הכנסת הגדול באלקסר שבמרוקו הספרדית. הגברים, עטופים בטלית, לבשו בגדים של הימים הטובים ולהט התפילות היה סוחף במיוחד. שאלתי את אבא בשקט, איזה חג זה? הוא ענה עם ניצוץ בעיניים שזהו חג להולדת המדינה היהודית, והצביע על דגל שעטף את העמוד שבמרכז בית הכנסת. לא הבנתי מה זה אומר מדינה יהודית, אך שאבתי את מאור מבטו כשהצביע על הדגל. אני יודע היום שבאותה שנייה, אבא העביר בהבזק אחד את לפיד הלאום.

כשקמה מדינת ישראל, הייתי עדיין בגן הילדים, הגן שממול הבית שלנו, שבו כל בוקר התחיל בדברי שבח לגנרל פרנקו ולדגל ספרד. ה"יחי פרנקו" ו"ספרד, זקפי קומה!" לא ריגשו את לבי, כי לבי כבר היה תפוס. חציתי כל בוקר את הרחוב בשמחה כי מיהרתי להיפגש עם מרסדס, הילדה הכי יפה בגן. אולם הקסם נגמר אחרי כמה חודשים כשנאלצתי לעבור, בכיתה א', לבית הספר הצרפתי לבנים בלבד.

בית ספר חדש, נוף פטריוטי חדש. בבית הספר הצרפתי "אליאנס" לא דיברו עוד על תפארתה של ספרד, והספרדית נדחקה לזמן ההפסקות. סיכומי ההיסטוריה שלמדנו בעל פה הפכו אותנו חיש מהר לצאצאים הגאים של "אבותינו הגאלים". בלי פרנקו ועם אבותינו הגאלים, החיים המשיכו לזרום כרגיל. בבית דיברתי ספרדית, בבית הספר השתדלתי לדייק ולהקפיד על הצרפתית, ודקלמתי עברית, בלי להבין, בתלמוד התורה של אחרי הצהריים. הכול נראה טבעי, כולל הנוכחות העצומה של החגים היהודיים, שקבעו את קצב החיים. כל חג עם מצוותיו המוקפדות, עם המאכלים המיוחדים והניחוחות, שבדומה למדלן של פרוסט נשמרו בקפלים העמוקים של חושיי יחד עם הנימים שהרטיטו את ילדותי. קוראים לזה שורשים.

אני זכיתי לבליל של שורשים. כיצד יכולתי לומר מהי מולדתי? מרוקו, שבה נולדתי? מרוקו הספרדית או הצרפתית, או מרוקו המקורית, שלידה חייתי בלי לטרוח אפילו לקלוט את שפתה? ספרד של השירים של אימא, או צרפת הדומיננטית שזרמה בעורקיי לאורך שנותיי בבית הספר? צרפת, אותו מגדל אור של השכלה, זכויות אדם, של זעקת אמיל זולא בחשיכת פרשת דרייפוס, צרפת של דקארט, של רמבו (Rimbaud) ושל קאמי? צרפת החלומית שבה ביקשתי להרוות את צימאוני, הצימאון לדעת ובעיקר להבין, צרפת שעליה חלמתי ברבאט עד שטלטלות החיים הפגישו אותי עמה בגודל טבעי, בעיר ברסט שבקצה המערבי.

הגענו לברסט, אחותי ואני, בשתיים לפנות בוקר, אחרי מסע של ארבעה ימים ושבע רכבות. אימא ואחי הגדול היו שם וגם הגשם הבלתי פוסק, שהמשורר ז'אק פרבר (Prévert) הזהיר אותנו מפניו. ביתנו החדש היה מרווח יותר מהבית ברבאט וחלונות הדירה פנו אל האוקיינוס העצום. המשימה הראשונה של אותו בוקר הייתה להירשם לבתי הספר, ולצד המשימה – ההוראה להימנע מלומר שאנו יהודים. רציתי למחות ולהתנגד אבל ויתרתי לנוכח המצוקה של אימא, שעשתה מאמצים עילאיים להסתגל למציאות החדשה והקשה עבורה. היה זה יומי הראשון בצרפת הממשית ואיתו סדק ראשון בצרפת של תודעתי, צרפת של מעלה. ירידה למחתרת בארץ החירות. פעמוני הכנסייה שברחוב צלצלו.

בחופשה הראשונה מן התיכון יכולתי לנסוע ברכבת הלילה לפאריז. המפגש הראשון עם פאריז עדיין מפעם בי כעונג משכר. זה היה כאילו לפתע התהלכתי בתוך ספריי. הגדה השמאלית, הרובע הלטיני, נוטרדאם, הסורבון, גן לוקסמבורג, הבוקיניסטים… בכל דבר שאליו הפניתי את המבט, עמוד מספריי קם לתחייה. התעכבתי כמובן ליד כל בוקיניסט על גדות הסיין, מתבונן בכל ספר, מתפעל מן הכרזות הישנות ומן הגלויות בשחור לבן של הנופים הפרוסים לפניי כעת, כאילו המתינו לבואי.

ביום השלישי חזרתי מוקדם יותר, כפי שסוכם, ועברתי קודם בחנות לניקוי יבש של גיסי. חשבתי שאחלוק עמו עוד יום של ההתעלות הפריזאית שלי, אבל מצאתי אותו בוויכוח לא נעים עם גברת אחת על מעילה, שכנראה ניזוק בתהליך הניקוי. גיסי ז'אק לא היה גבוה, ודומה שקומתו הצטמקה עוד יותר מאחורי משקפיו הכבדים, שמהם לא נפרד. הוא ניסה לפייס את הלקוחה תוך שהוא מתנצל עוד ועוד. הגברת, יד אוחזת בדלפק והשנייה מצביעה על מעילה, זעפה. היא צעקה שזה דבר בלתי נסבל, זרקה את המעיל לרצפה, מלמלה בין שיניה בקול ברור דיו להישמע "יהודי מלוכלך!", הפנתה את גבה ויצאה.

הייתי שם. קפאתי כמי שנכח בהתרחשות סוריאליסטית, משהו מזמנים אחרים. שאלתי את גיסי כיצד הוא יכל לספוג את העלבון הזה בלי להגיב, ותשובתו הדהדה בי כמכה ניצחת: "עליי להיות דיסקרטי, אני לא צריך שכל אחד ידע שאני יהודי!". אימא הרי כבר הזהירה שלא רצוי להבליט את היותנו יהודים. חשבתי שזה קשור לברסט, לפינה נידחת של הארץ, לא בפאריז, בירת ה"חירות, שוויון, אחווה".

קסמיה של פאריז כאילו התנפצו במציאות שהתקדרה. נדמה היה שהספרייה של הסורבון, שרק בבוקר חשתי בה כבמקדש של דעת ואנושיות, מתרחקת שנות אור מן הפינה החשוכה שבה השתוחח גיסי כדי לשרוד. במשך שלושה ימים התהלכתי במרחבים שבהם נוצרו הרעיונות, הכמיהות והמעשים שרוממו בתוכי את השאיפה העזה לגעת ביסודות הנעלים של הקיום האנושי. האופק נפרס אל האין-סוף. ולפתע שבו הגדרות הצרות, וכל מהותי נדחפה והצטמצמה להיותי יהודי, ועוד בסתר.

"אני חושב, משמע אני קיים" אמר דקארט. אמנם הייתי מוצף מחשבות, אבל מי היה האני החושב? מי אני רוצה להיות? חשבתי שאני צועד בהשראת אלבר קאמי, אנרי ברגסון, פדריקו גרסיה לורקה, וולטר והרמב"ם, אבל בחנות הניקוי יבש של גיסי גיליתי שזוהי סמטה ללא מוצא, הסטיגמה המגמדת תרחף מעליי כל הזמן כחרב דמוקלס. הזעזוע והתמיהות חזרו יחד איתי לברסט, שלמות ומלאות חיוניות. רק רעיון הציונות של הרצל הציע עצמו כגלגל הצלה. הרהרתי שמא אולי הרצל צדק.

ללכת עם הרצל, להצטרף למדינה שבה אוכל להיות חלק מן הרוב, להיטמע בהגדרה המובנת מאליה, ומשם, רק משם ובשקט, לפרוץ אל מרחבי הקיום האנושי האוניברסאלי שאליו נדמה לי שכמהתי משחר חיי. הרעיון צמח, והגעתי אל הארץ המובטחת. אולם למרות תעודת הזהות, שאותה קיבלתי כבר על האונייה ובה היה כתוב שאני ישראלי במדינה היהודית, האשליה נמוגה מהר למדי כאשר שוב הפכתי למיעוט מועד. בצרפת הייתי יהודי לא רצוי, כאן הפכתי למרוקאי לא מפותח.

הבנתי. לקח זמן רב אך הבנתי. עבור הבריות אני חייב להיות מוגדר, זאת אומרת מזוהה, מוכר ולכן צפוי. לאום, מעמד, משלח יד, אפילו "אשת מהנדס" הולך. הבנתי שזהותי הפתוחה לשיח עם העולם מפעמת רק ביני לבין עצמי.

למעלה משבעים שנה אני אוסף את הפאזל של חיי, עבודת האיסוף והפיענוח שממנה אין יציאה לגמלאות. במחזה מעולה הדמות המרכזית מתגלה לעינינו אט אט בזכות כל מפגש עם הדמויות האחרות. כל דיאלוג מקלף עוד היבט ממהותה, עוד קפל ממורכבותה. כך אני חש בכל מפגש עם עושר החיים, מבט נוכח של אדם, עלה חדש שנפתח, סיפור אנושי נוגע, יד שברירית של ילד בידי הענקית, רעיון שהופך לתכלית, מכשולים החושפים את קטנותי והמעידות ההופכות את הקשר עם המציאות לעקר, הכרעות הולמות והחלטות מוטעות, או סתם היגררות. אלה הם חומרי הגלם שמהם אני עמל ליצור את עצמי, את זהותי המתעבה, הייחודית והאין-סופית. לאדם פְּנִים אחד ופָּנִים רבות. פְּנִים אחד האוצר את היסוד האנושי שהוא ידע לפתח במהלך הזיקה עם העולם, פְּנִים הבא לידי ביטוי בפָּנִים מגוונות שבהן תמיד נמצא את סימן ההיכר של ייחודיותו.

אנו רחוקים מן הזהות המוכנה לשימוש, אותה מעטפת נוחה, הגדרה העוברת לסוחר ומאפשרת לשרוד בחיים, אך לא לחיות אותם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. מאלף.בניגוד לנצרות,לאסלם ולבודהיזם הדת היהודית כרוכה עם לאום אחד בלבד. כך יצא ששמירת הדת והמסורת היהודית במזרח ובמערב בצפון ובדרום שימרו את הלאום היהודי. אני יליד הארץ חילוני אך בלית ברירה חייתי כל ימי לפי לוח השנה של הדת היהודית. נולדתי ב 1939, 9 שנים לפני קום המדינה להורים חילונים. אך עוד לפני קום המדינה כל היהודים חגגו את חגי ישראל בלבד. יום השבתון היה שבת וגם בבית הספר החילוני שהיה בזרם הכללי למדנו תנ"ך, משנה ותלמוד. החופשות היו לפי חגי ישראל ושבוע הלימודים היה ראשון עד ששי ובשבת הגן ובית הספר היה סגור. הייתי מודע לנוכחות של יהודים דתיים החל מחובשי כיפה ועד חובשי שטריימל, מכל העדות,ולא הייתה לי שמץ של הרגשת זרות לאיש מהם. כמו שאמר בגין: "כולם יהודים ….. ". כחילוני ואתאיסט מושבע אני מכיר בחשיבות לימוד התורה ואני סבור שכשם שצה"ל שומר על היהודים, לימוד התורה ושמירת המצוות שומרים על היהדות.

  2. למרות הכל חייבים אצלנו להפריד דת ממדינה. אחרת תהיה טרגדיה.

  3. בעדינות ורגישות אין סוף מצליח ד"ר כהן ג'וור לתאר את מורכבותו של פשר הזהות העצמית, שגורמים עוינים עושים לו הפשטה (תרתי משמע). תודה!

  4. לאור הסיפורים שאתה מעלה מעניינת אותי עמדתך בקשר להתעוררות העדתיות המלווה בטענות של אלה שהכתירו עצמם כישראל השנייה

  5. לא מכירה ולא שמעתי על אלי הנכבד. אבל זה מהמם איך הוא מסביר יפה שרגעים מסוימים וכאילו קטנים מעצבים את האישיות שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה