ירושלים – סמל המאבק הלאומי

המאבק על הריבונות בארץ מתמקד, היום כבעבר, על זהותה של העיר ירושלים, או ליתר דיוק הר הבית. העם היהודי איבד את ריבונותו כאשר העיר נכבשה בידי מעצמות אזוריות שונות במרוצת אלפיים שנות הגלות. העיר הפכה לסמל המאבק בין הציוויליזציה האירופית-נוצרית לציוויליזציה המוסלמית, וכאשר הוכרע המאבק לטובת ישויות מוסלמיות, הן ייחסו לעיר חשיבות דתית כאמתלה לשליטה בה. בתש"ח השיגה ישראל שליטה אדמיניסטרטיבית חלקית בעיר, ובהמשך, ב-1967, שחררה את העיר העתיקה, אך בפועל נותרה השליטה על המקומות הקדושים (הר הבית) בידי המוסלמים. ישראל העניקה ביוזמתה את הפטרונות על האתר לירדן, הווקף שולט על ההיבט הדתי וישראל על הסדר והניקיון ברחבת הכותל ומה שמתחתיו. כל ההסדר הזה עומד תמיד בצילו של חלום הבלהות שאיזה מטורף יצית אש בהר הבית… ואז הלך עלינו.

ישראל מנסה בכל כוחה לשכנע את העולם שירושלים היא בירתה הריבונית ש"חוברה לה יחדיו", ובכל זאת נדרשו עוד 50 שנה עד שירושלים הוכרה באופן מלא כבירת ישראל על ידי ארה"ב של טראמפ. אך רק בודדים מוכנים להכיר בכך, ורוב מדינות העולם מעדיפות לא להתערב בסכסוך עם העולם הערבי, המתעקש על השליטה בהר הבית. נראה שהמוסלמים הצליחו בשלב זה לקעקע לא מעט מהחזון היהודי על בלעדיות מלאה על בירת הנצח, כפי שניכר מהעימות האחרון בחודש מאי 2021.

המאמץ של ישראל להשתלט על המגפה על ידי מניעת התקהלויות התפתח בחודש הרמדאן לחיכוך עם האוכלוסייה המוסלמית בירושלים, וזה נוצל היטב על ידי חמאס להפגין את מנהיגותו ולכפות סדר יום בהתנגדות לכיבוש הישראלי. חמאס ירה כמה רקטות לכיוון ירושלים, הצית את הרחוב הערבי להפגנות זעם המוניות ברחבי המדינה ובשטחים, ייצב את מעמדו כ"מגן אל-אקצא" ומשך אליו גם את ערביי ישראל. הרשות הפלסטינית הצטרפה לגינוי וניצלה את המצב כדי לדחות את הבחירות, שבוודאי היו מביאות להשתלטות של חמאס על הגדה – תוך האשמת ישראל כמובן.

ישראל איחרה להגיב בנחישות ובזמן אמת לפרובוקציות של חמאס, וכך הגענו למבצע "שומר החומות" ולהתנגשויות רחוב שהחלו בפרעות ערביי ישראל ביהודים וברכושם וחבלה ברכוש ציבורי, ונמשכו בתגובה של צעירים שנזעקו להגן על יהודים בערים המעורבות ואף להשיב לפורעים הערבים כגמולם. נדרשו מהלכים נמרצים של המשטרה כדי להשתלט על הרחוב הסוער. כל האירוע מסתכם בכך שהפלסטינים הצליחו לערער את מעמדה של ישראל כריבון על ירושלים המזרחית, וכעת רוב מדינות העולם מגלות הזדהות עם העמדה הפלסטינית וארגון הטרור חמאס – הזוכה למעמד שווה למדינת ישראל – ודורשות מישראל לגלות איפוק.

מצעד הדגלים

מאז שחרור ירושלים המזרחית מהכיבוש הירדני ישראל חוגגת את איחוד העיר במצעד דגלים החוצה את כל העיר לשם הפגנת ריבונות. השנה בוטל המצעד במועדו בשל המבצע הצבאי, והדיבור על קיום המצעד במועד אחר נענה באיום של חמאס בחידוש הירי. ממשלת השינוי, שהפילו לידיה את התפוח הלוהט, נדרשה לכינוס הקבינט כדי לקבוע אם יתקיים מצעד, מתי והיכן, ובלבד שלא יעבור בתחום העיר העתיקה, המועד לפורענות מצד המוסלמים שהצלחותיהם הקודמות הפיחו בהם נחישות יתר. המצעד יצא לדרכו תחת הגנה מקיפה ובמסלול פחות "פרובוקטיבי", והסתיים ללא נפגעים לרווחת הממשלה.

לאור התלהטות הוויכוח על מקומו של מצעד הדגלים המסורתי בירושלים ודחייתו מחשש לתגובה הפלסטינית אפשר לדון בחשיבותם של הסמלים הלאומיים בחיינו, כסממנים בעלי משמעות לפרט ולחברה המשקפים את האמונות, הערכים והמטרות המשותפים והמלכדים סביב אידאה לאומית. מכאן נובע תפקידם וכוחם האמוציונלי של סמלים לאומיים להביא ללכידות ואחריות הדדית, הבאות לידי ביטוי במערכות רציונליות מוחשיות.

ברמה האישית נראה שכל אדם באשר הוא זקוק באיזשהו שלב בחייו להגדרת זהותו האישית בטווח בין אינדיבידואליות מוחלטת לזיקה למערכת חברתית מסוימת, מרמת הקהילה ועד הלאום. הגדרת הזהות מספקת לו ביטחון ותחושת שייכות – עוגן שכל אדם זקוק לו בחייו ברמה כזו או אחרת.

הבעת הזהות נעשית בתמצית על ידי סמלים מוסכמים ומוכרים, למשל ברמת הזהות אישית באמצעות שיער פנים, קעקועים, תלבושת, עדיים וכו' המעידים על תפיסה דתית, מגדרית או אידאה מסוימת. הסמלים השכיחים ברמה הלאומית הם דגל, המנון, מטבע, בול, המעידים על ריבונות, יחד עם סמלים תרבותיים כמו שפה, מזון, מנהגים, ערכים ומסורת.

מכאן עולות שאלות מעניינות: מהן הפונקציות שסמל ממלא בחיי אדם ואומה? מהי מידת החשיבות שהפרט מייחס לסמליו? מה מידת הפגיעה שהוא חש לנוכח ביזוי או חילול סמליו? ומה המוכנות לגמול על הפגיעה בסמל? במילים אחרות, האם שווה למות או להיהרג למען הסמל?

הפונקציה העיקרית של סמלי לאום היא ההכרה של החברה בתלות ההדדית של חבריה לשם מאמץ קולקטיבי לשרידותה, מימוש ערכיה ושאיפותיה העתידיות. לכן סביר שהחברה תעמוד ביתר אפקטיביות במשימותיה הלאומיות ותגיע להישגים טובים יותר. הדבקות בסמלי הלאום יוצרת גם מחסום, מוחשי או מנטלי, מפני חדירה לא רצויה לתחומה. לקנאות ולסגידה לסמלים אידאולוגיים יש השפעה חשובה הנושאת דיווידנדים ביחסיה עם הסביבה, וככל שהיא נחושה יותר – כך היא משדרת "אל תתעסקו איתי".

נראה שככל שחברה חשה איום קיומי חמור יותר, כך גדלה חשיבותם של סמלי הלאום וכך גדלה יכולתם להניע התגייסות-יתר בעת צרה. מנגד, ברמת הפרט נמצא שרווחה כלכלית גבוהה מפחיתה ממידת החשיבות המיוחסת לסמלים הלאומיים, כי הפרט פחות תלוי בתמיכה המוסדית לקיומו.

כבר ראינו שיש המוכנים לסכן את חייהם עבור סמלים ואידאות גם כאשר הם נוגעים למלחמות אחרים או למען אידאולוגיה אוניברסלית ברמה האלטרואיסטית הגבוהה ביותר, כמו המתנדבים במלחמת האזרחים בספרד או אירופים שהצטרפו לדאע"ש למימוש רעיון הקמת החליפות המוסלמית במזרח התיכון.

הדגל – נס הלאומיות

הדגל הלאומי הוא מסמלי הריבונות החשובים ביותר. אין מדינה בעולם שאינה מזוהה על ידי דגל, והנפתו בראש התורן לעיני כול היא הכרזה פומבית על ריבונות העם במקום ותביעת בעלות על האדמה. הצעידה בעקבות הדגל אלי קרב ונשיאתו לפני המחנה הם מסימני הנחישות והמוכנות להקרבה אישית והדבקות ברעיון הלאומי שהדגל מייצג.

ההתייחסות של עם לדגלו הלאומי אינה מובנת מאליה, כפי שניכר בהבדלים ברמת ההזדהות. בעוד שיש מדינות שבהן כמעט בכל חצר בית מונף דגל הלאום (אירלנד, ארה"ב), דווקא בישראל ניכר פיחות ברמת ההזדהות עם דגל המגן דויד. בעבר הלא רחוק לא היה נפתח יום לימודים בבתי הספר ללא מסדר הנפת הדגל, אך תופעה זו נעלמה מהנוף החברתי בישראל. רבים רואים בדגל סמל שחלף זמנו וטוענים כי אינם זקוקים לתזכורת היומית שהוא משדר – אך שוכחים שהוא מיועד לתזכורת לאחרים! התופעה מחריפה כאשר יש המקבלים בהבנה את סירובם של בני המיעוטים לכבד את הדגל הישראלי בעודם מניפים בגאון את דגלי ארגוני הטרור בתחושה של הזדהות עם האידאולוגיה הלעומתית, בלשון המעטה, שלא לומר הזדהות מופגנת עם האויב. מכאן קצר המרחק לציד יהודים ולמעשי לינץ'.

מעניינת התופעה שדגלי ישראל וארה"ב נרמסים ועולים באש כאות מחאה וגילוי שנאה יוקדת בכל הפגנה אנטי-מערבית, בדרך כלל ללא כל תגובה ("לא שווה בשביל חתיכת בד…"). מנגד, העולם הערבי המוסלמי מקפיד לשמר בקנאות את כבוד סמליו. למשל המחלל את שם הנביא מסתכן בחייו, ולראיה אירוע "שרלי הבדו" בצרפת ועריפת ראשו של המורה האנגלי. רבים מהמוסלמים מוכנים לצאת למסע הרג למראה פרסום קריקטורה לא מחמיאה, שווה להם להיהרג כשאהידים ובלבד שישוקם הכבוד שחולל. לכך יש גם דיווידנדים רציונליים – מי מוכן להתעסק או להתנגח עם תפיסת עולם קיצונית כזו? לא תראה תופעה כזו בתרבות של ארצות מערב אירופה, ארה"ב וישראל.

נחזור לרגע לשאלת הדימוי העצמי, המתבטא גם במונח "כבוד עצמי". בעוד שבתרבויות המזרח יש לתחושת הכבוד (Honor) חשיבות עליונה, שכן הכבוד קובע את המעמד החברתי, המערב מעדיף את ההערכה העצמית (Dignity), זו שאינה זקוקה לאישור האחרים. העיסוק בכבוד נחשב למשהו נחות, העדר פרגמטיזם, התמקדות בזוטות נטולות ערך ופנאטיות שרק גורמת לנזק. אך בעיני איש המזרח – אובדן הכבוד עלול להיחשב גרוע ממוות.

מוכרת האמרה הערבית "אם אינך מכבד את עצמך – אל תצפה שהאחרים יכבדו אותך". משמעותה שהעדר הזדהות עם הכבוד הלאומי מזמין התייחסות נצלנית, חוסר אמון, אי כיבוד הסכמים ותוקפנות גוברת. בעת קביעת גבול ישראל-מצרים בטאבה הדגיש סאדאת כי מצרים אינה מוותרת "על אף גרגר חול של האדמה הקדושה", ובכך קבע את הכלל שאף מדינה ערבית אינה מוכנה לפשרה במה שנוגע לאדמות שבמחלוקת. זהו כלל המקשה להגיע לפשרות הכרחיות בסכסוך הטריטוריאלי במזרח התיכון.

לסיכום, בישראל ניכרים סימנים שבחלוף הזמן גוברת קלות הראש, אם לא הזלזול, במה שנוגע לחשיבותם של סמלי הלאום. אלו הדבקים בהם מתויגים לעיתים כקיצונים-לאומנים-פנאטים, והמחמירים מוסיפים את כינוי הגנאי האולטימטיבי "פשיסט גזען", שהישראלי המצוי אינו יכול לעמוד בו ומתמוסס. אין להתעלם מקיומו של מיעוט קיצוני, אך רוב הציבור הישראלי מתון הרבה יותר, עד כדי אדישות לגבי השאלה אם מצעד הדגלים יעבור אם לאו.

האירוע הזה מספק לנו מקרה בוחן לאופן שבו הצד השני תופס את ישראל. ההפגנות העזות נגד ממשל אבו מאזן צריכות להסב לישראל דאגה רבה שכן הן מצביעות על תמיכה באסטרטגיה הקיצונית של חמאס נגד ישראל, לעומת אבו מאזן המתון יחסית. אילו היו הבחירות היום – סביר שחמאס היה משתלט על הגדה בקלות.

דחיית מצעד הדגלים לנוכח איומי חמאס, גם אם יש מאחוריה טיעון רציונאלי פרגמטי, נחשבת לחולשה, ובהעדר הרתעה אפקטיבית היא מזמינה אגרסיביות גוברת. איסור עלייה להר הבית ליהודים, הוויתור על קברי האבות, קיפול התנחלויות, הלבנת ההשתלטות על קרקעות בנגב, חידלון ההתמודדות עם חמאס בעזה – להבנתם, אירועים אלו הם חוליות בשרשרת של אירועים המעידים על רפיון, נרפות עקבית ומתמשכת של ישראל, והם מספקים להם תקווה לניצחון עתידי.