במלתעות הדת

על הרומן "משכילה" מאת טארה וסטאובר
תמונה של משה
משה גרנות

הספר "משכילה" (מאנגלית אורה דנקנר, הוצ' שוקן 2020, 354 עמודים) אינו בִּדְיון, אלא תיעוד, אומנם מלוטש ולעיתים מרתק, כמו שבדיון טוב עשוי להביא בפני הקוראים, אבל בספר הזה הגיבורה שהיא הסופרת עצמה – טארה וסטאובר, וגיבורי המשנה שהם הוריה, אחיותיה ואחיה, וכל הדמויות האחרות, בני משפחה, עמיתים ומרצים באוניברסיטה, מכרים, חברים – כולם דמויות אמיתיות, והספר כולו הוא וידוי כואב ומייסר של נערה, ובהמשך אישה, שמצליחה בקושי רב להינצל ממלתעות הדת המורמונית, שאליה נשאבה כל משפחתה בהשפעתו של האב הדומיננטי, שמתברר כי היה מעורער בנפשו.

משפחת וסטאובר, ממוצא נורבגי, חיה ליד פסגת באק במדינת איידהו, אחת משש המדינות בארצות הברית, שבהן התפשטה הדת המורמונית. האב, ג'ין וסטאובר, בטוח שקץ הימים קרב, והחשש מבאג אלפיים הידוע מחזק את דעתו זו.

כדי להכין עצמו לימים הנוראים שמיועדים לאנושות החטאה, הוא אוגר נשק, דלק ומזון ומחביא אותם מתחת לאדמה. הוא שולל כל קשר עם הממשלה החטאה, ולכן אין לארבעה מתוך שבעת ילדיו תעודת לידה, והוא גם מונע מהם ללכת לבית הספר. מעט השכלה הם מקבלים מאימם פיי. הוא נוהג בלי רישיון נהיגה ובלי ביטוח בשאננות פלילית ממש לנושא הבטיחות. הוא מתפרנס ממגרש גרוטאות, שם הוא מוציא מתכות למכירה, וכן מבניית רפתות, אסמים, סככות.

האב מעביד את ילדיו ומעמיד אותם בסכנות. אחת הדוגמאות המבהילות לכך היא דרישתו מטארה, בתו הקטנה, לסייע לו בחיתוך מתכות באמצעות מכונת מלתעות המקפיצה שברי מתכת ומסכנת את העומד לידה. הוא מאיים שאם טארה לא תיענה לדרישה המבהילה הזאת – היא תגורש מהבית. אחד מילדיו נפצע אנושות ממכונת החיתוך, בן אחר נכווה כאשר ריתך מיכל דלק של גרוטאה לפני שרוקן את תוכנה, ופרצה שריפה.

מקרה דומה קורה לג'ין עצמו, הוא נכווה אנושות, אבל אינו מוכן להירפא בבית חולים, אלא רק בעזרת רפואה שהעניק אלוהים, כלומר שמנים ותמציות טבעיות שרוקחת אשתו, המשמשת גם מיילדת במחתרת. הרפואה היא בעיניו עבודה זרה ושיתוף פעולה עם השטן. חזרת המשפחה מאריזונה, שם נופשים הסבים, מסתיימת פעמיים בתאונות קשות שגורמות לפציעות, כי ג'ין איננו מוכן להישמע לכללי הבטיחות – הוא שומע רק ל"כללים האלוהיים", שכידוע, בדת המורמונית כל מאמין יכול להיות ברמה של קדוש, כהן ואפילו נביא.

בעיניו של ג'ין הממשלה היא סוציאליסטית, אילומינטית, כלומר, בעלת גישה קונספירטיבית. כך גם ההשכלה בבתי ספר ובאוניברסיטאות, שם לדעתו, שוכן השטן.

בנו השני, שון, הוא מהדורה קיצונית של דמות האב – הוא סדיסט הנהנה לטרטר את הבנות שמתאהבות בו, ולהשפיל אותן. כמו אביו, הוא רואה בנערה שמתאפרת, או חס וחלילה, לובשת שמלה מעל הברך – פרוצה. הוא מתעלל בשתי אחיותיו, אודרי וטארה, מכנה אותן פרוצות וזנזונות, דורש דרישות אבסורדיות, ואם הן לא נענות לו, הוא מכה, מעקם איברים, דוחף את ראשן לתוך האסלה. פעם טארה סירבה לצאת מהמכונית משום לבושה המלוכלך (בעבודתה במגרש הגרוטאות, במנופים, במלגזות וכו'), כי ראתה את החבר שלה צ'ארלס (שרק אחרי חודשים העז לגעת בידה, והיא הצטמררה מחשש שתיחשב לפרוצה). שון גורר אותה על האספלט הקפוא, כשבגדיה נושרים מעליה – ואת כל זה רואה העולם, ואיש אינו מגיב. גם האם רואה ומבליגה, לכל היותר היא פורצת בבכי. כשטארה מתלוננת על האכזריות של שון, האב דורש ראיות כתובות(!), ומודיע לשון מה אחותו העלילה עליו. בעקבות כך שון מאיים לרצוח אחותו – לא פחות!

למרות הרקע הנורא הזה, טארה, הבת הקטנה מבין שבעת האחים, מחליטה לפרוץ אל עולם ההשכלה. היא לומדת בקשיים גדולים לקראת מבחן פסיכומטרי, ולאחר שני ניסיונות היא מצליחה להשיג ציונים טובים באוניברסיטת בריגהם יאנג (על שם "הנביא" שירש את ג'וזף סמית, מייסד הדת המורמונית שנרצח באילינוי). מסתבר לה שיש לה חור ענק בהשכלה, והיא נאלצת להתמודד עם מושגים ועובדות, שכל תלמיד תיכון חייב לשלוט בהם. למרות זאת טארה מצליחה להצטיין בלימודים, לקבל מלגות (שהרי לא היה שום גב כלכלי מהמשפחה), ובעיקר – מלגת גייטס היוקרתית, ולהמשיך לתואר שני בקיימברידג' ובהרווארד, להשיג תואר שני ותואר דוקטור – בעיני אביה זוהי הוכחה לכך שהיא השכינה בעולמה את לוציפר.

למרות פריצת הדרך הענקית של טארה, השפעתו של האב על חייה נמשכה גם שנים לאחר שעזבה את הבית: היא הקפידה על לבוש צנוע, לא התאפרה, לא שתתה קפה ויין (למורמונים אסור הטבק, אסור לשתות אלכוהול, קפה, תה, קוקה קולה). באיזה שהוא שלב, בעקבות הקללות של אביה, היא שוקעת אל תוך הפרעה נפשית קשה המעכבת בשנה את הגשת התזה לדוקטורט.

הספר של טארה וסטאובר הוא כתב אשמה חריף נגד הדת המנתבת לבורות, לאלימות, לדעות חשוכות ולאנטישמיות (אביה מאמין ב"אמת" של "הפרוטוקולים של זקני ציון"), לשלטון גברים שוביניסטי: לפי הדת, כפי שמסביר האב, מקומה של האישה בבית, והיא צריכה לדעת איך עליה לכבד את הגבר, שלא לדבר על כך שהדת המורמונית חייבה פוליגמיה עד שנת 1890, ומועידה אותה לעתיד לבוא בגן עדן.

הספר מרתק, אולם הגם שיש טעם לתאר את העבודות במגרש הגרוטאות, את מיני הצמחים שהאם רוקחת כתרופות "אלוהיות", את פירוט הספרים והמאמרים שמהם למדה, ושאותם חיברה הדוברת, את פירוט התזה לדוקטורט, וכד' – לדעתי, הפירוטים האלה גדושים מדיי, ואולי אני טועה.

ואם יורשה לי, אביע תמיהה: טארה מזכירה מספר בני זוג, אך בשום מקום בספר אין מילים המרמזות על אהבה, בוודאי לא על סקס – מסתבר שפורצת הדרך אל עולם ההשכלה נשארה מרותקת לכבליה של הדת.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. הבעיה עם ספרים שניצבים מול הדת שקוראים אותם רק אלה שכבר משוכנעים. אלה שמאמינים בדת לא נוגעים בחומרים כאלה.

  2. מסתבר שגם באלף השלישי במדינה שמתגאה שהיא דמוקרטית יש עליה משמעותית באחוז המאמינים ובעיקר הקיצוניים. אנשים מוכנים להשתעבד לכל חייהם.

  3. להיות במלחמות הדת ולחשוף את גודל הבעיה דורש אומץ לב גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ליד מסך מחשב

אתריום

כיצד רוכשים