המילים שהאירו את חיי

הרהורים על כוחן של המילים שיוצרות את עולמנו
תמונה של אלי
ד"ר אלי כהן-ג'וור

ממרום גילי עולה בי ההזמנה, ביני לביני, להעיף מבט על הדרך הארוכה שעשיתי עד כאן. אולם במקום לפרוס את שרשרת האירועים שמרכיבים את חיי, רציתי לחזור ולגלות את סיפור גיבוש המילים שהפכו למושגים שליוו ועודם מלווים אותי, מושגים ומילים שלעיתים האירו את חיי.

מייד עם בואו לעולם, הרך הנולד נדרך עם כל חושיו, עם כל החיישנים שברשותו כדי לקלוט את המנגנונים, הסימנים והקודים שיקבעו את חייו החדשים. מן הרגע הראשון עתידה כל תופעה להשאיר את רישומה, והיא תיקח חלק בפרשנות של ההתרחשויות שיבואו בעקבותיה. הילד יקשיב לצלילים שיהפכו למילים, מילים שיתמלאו אט אט ברבדים שונים ואף יזכו לאצור משמעות.

ברבות הימים, כל מילה תייצג חפץ, תנועה, ריגוש; מילים שיהוו אוצר מילים שילך ויגדל, מערך צלילים קסום המסוגל לעורר או לחסום מעשה. מילה ראשונה "אימא", או "אבא", והאושר מאיר את החלל; מילה מכרעת "לא" והרצון האישי של הילד מגיח לתודעה, ומה עם הפלא כשחפץ או מקום נוכחים לפתע רק עם אמירת שמם? כך קורה שבדומה לאנציקלופדיה קולית, כל מילה משרטטת את קווי המתאר של יקומנו הראשון.

אט אט הילד נהיה אזרח של פינה קטנה בעולם, פינה שלו שבה הוא משוקע, נכון להתהלך בה מתוך ידיעה, בזכות המילים המבטאות את ההרגלים המקובלים והאמונות שהפכו לאמיתות מחייבות. כי הודות למילים שהפכו למושגים, רזי החיים הולכים ומתבהרים להם והמובן מאליו מפיח ביטחון שריר וקיים.

מילים: כמה הברות, לפעמים הברה אחת. מילה, איזו עוצמה מלאת השראה, פעם היא טעונת אור, פעם היא מבשרת התפרצות. מילים יכולות להיות מלאות דעת או רוויות חושך; יש מילים שמפרידות ומילים שמחברות, מילים שמחוללות חיים או שזורעות הרס, מילים הפותחות אופקים וכאלה המרימות חומות מנטליות. יש גם מילים שחודרות אלינו, מציפות וגוררות אותנו בסחף הבלתי-מאובחן של הקיום; יש מילים שמצמיחות אותנו ומעניקות לנו את האנרגיה החיונית להליכה בנתיב הייחודי שמפעם בנו; ויש מילים שכולאות אותנו מאחורי סורגים עשויים אמונות ודעות קדומות.

מאז ומתמיד חשתי בתוכי את קסם המילים. אני זוכר את ההדהוד הראשוני של מילים רבות הזרועות לאורך חיי, בעיקר מילים שעלו מן הטקסט הכתוב בספר. אספתי בשקיקה כל אחת מן המילים שרקמו את הסיפורים שבהם נפרס לפניי העולם. היה זה העולם שבו נפגשו בשמחה ורסינג'טוריס (Vercingétorix), גיבור הגאלים שנלחם נגד הרומאים, משה רבנו והמלך דוד, המלך הנרי ה-4, וגיבורי המשלים של לה-פונטיין, וכן גם הרבנים וסיפורי הניסים שלהם, שכה הלהיבו את אימא. בחלוף השנים הפכו המילים ללוחות איתנים שעליהם נדמה היה לי שאני יכול ללכת בבטחה, לוחות ממקורות שונים ומשונים שיצרו את פסיפס חיי. פסיפס המורכב מעיירה ספרדית, מובלעת מנותקת מסביבת הבֶּרְבֵּרִים של מרוקו שבשליטת ספרד, מלוח השנה היהודי שעל פיו חגגנו, ומנווה מדבר של רציונאליות חילונית וצרפתית, בזכות בית הספר. עד גיל תשע, עשר קיפצתי בשמחה מלוח אחד למשנהו כפי שמקפצים במשחק קלאס. אחר כך המכשולים והסתירות באו וזעזעו את תבונתי השברירית.

למדתי שהקיום שלנו היה מחולק למרחבים פונקציונאליים ושלמילים שנאמרות במרחב הציבורי לא היה אותו משקל או אותה משמעות במישור המשפחתי, מישור שבו צריך היה להבדיל בין הגרעין האינטימי ובין הקרובים הרחוקים. כל זה למדתי בכוחות עצמי, שכן ילדים במחצית המאה הקודמת לא היו חלק מהשיח. לרוב היינו חלק מן התפאורה. אט אט, המעשים והדיבורים שליקטתי בבימות השונות, עם המילים החוזרות שהתלוו אליהם, הלכו ואיבדו מן הקוהרנטיות שנהגתי לייחס להם זמן רב. יכולת ההבחנה שלי התפתחה.

המילים נטו להיפרד מעוצמתן ומקסמן הראשוניים, ובד בבד חשתי כיצד הן מבקשות לטוות סביבי מעין רשת של קורי עכביש, שסימנה את קווי המתאר הצרים של עולם מוגדר שנועד להכיל וגם להגביל את חיי. אלה היו מילים אשר תוקפן נבע מעצם נוכחותן ואמירתן תדיר. בהדרגה שמתי לב שהמילים לא יכלו עוד להקיף את כל המציאות שהצלחתי לתפוס, לפענח ולהרגיש. אולם איש לא שם לב לתמורות ששינו את ראיית העולם שהתפתחה בי, וסביבי המשיך לשרור העולם המוסכם.

אני זוכר את הביקורים אצל קרובי משפחה. הייתי ילד שקט, בלתי-מורגש, פסלון המקשט את המזנון. הגברות, בדרך כלל אימא ודודותיי, סקרו את כל האנקדוטות של הכפר ולא תמיד הצלחתי לפרוץ את רמזיהן הסתומים. אולם, כללי ההתנהגות היו נהירים לי. לא לומר דבר פרט ל"שלום" או "תודה", ובעיקר "לא תודה" כשהמתוקים הופיעו לראשונה. לעיתים הייתה עוברת יותר משעה, ואני סגור בסד החברתי, תחת מבטה הבוחן של אימא. כשסוף סוף הובאו העוגיות, הייתי שומע את עצמי מכריז כנגד כל תשוקתי: "לא תודה!", ומתפלל שההצעה השנייה של בעלת הבית תמהר לבוא ולאחריה המבט המשחרר של אימא, אז יכולתי להושיט את היד בעדינות ולקחת עוגייה בודדה.

המילים לא ביטאו רגשות, מחשבות או רצונות; המילים הפכו לקודים שנועדו לווסת את הכוריאוגרפיות השונות של תיאטרון החיים. הבנתי די מהר שרוב התפקידים כבר כתובים, שלאימפרוביזציה ניתן מרחב צר ביותר ושתמיד היה בה סיכון גבוה. תפסתי גם שהמילים נטו להשתנות בהתאם לבמה ולנוכחות, או להיעדרו, של בעל התפקיד הראשי. הדקדוק התקף בנוכחותה של סבתא לא היה זהה לזה המוקפד בנוכחותו של אבא, או זה הכאוטי יותר ששרר עם אימא ואחיותיי. הבנתי, המשחק מכור. והמשכתי לשחק. ידעתי שעוד מעט קט אוכל לשוב לפינת שיעורי הבית שלי, למקלט הסודי, למשכן האינטימי שהוא רק שלי, שבו התנהל הדו-שיח עם עולם הספרים, ביני לביני.

שם קרו הגילויים הגדולים שחוללו את פריצות הדרך, לעיתים מופלאות, שלי, תמיד בזכות נס הקריאה. כמה התרגשתי כשיכולתי להיות שותף לפלא שבצירוף אותיות להברות, למילים, ולמשפטים שמהם יכלו להירקם כל כך הרבה מציאויות אחרות מזו שבה הייתי נתון, כל כך הרבה חלופות! וכיצד לתאר את פעימות הלב כאשר בהיכנסי לתוך ספר, נחשפתי לעולמות עשויים מילים חדשות? בכל פעם הייתה זו הרפתקה מסעירה שפתחה נתיבים בחשיבה ובו בזמן דלדלה את אחיזתו של המערך המנטאלי המכווץ שניסה לתחם את חיי.

קריאת ספר הייתה לרוב גם מסע של גילוי עצמי. התמסרתי להתאמת המילים והפסקאות למה שאספתי בהתבוננותי בזכות התנסויות חדשות שהעשירו את תודעתי. היו אלה עולמות שהולידו בי הרהורים רבים, והפכו להיות השדה האינטימי של הדיאלוג שלי עם החיים. בבית ילדותי האוכל היה בשפע, תשומת הלב והחיבה היו תמיד, אך ספרים כמעט לא היו בו. רק המדף הגדול בחדר האוכל של השבתות והחגים, היה עמוס בספרי הקודש בעברית שנקראו בתפילות, קריאה שבה המילים שנאמרו שמרו על סודם של הספרים.

לפיכך, ספרי הקריאה הראשונים שלי היו ספרי בית הספר. בספריית בית הספר הצנועה קראתי קטעים מהיצירות הקלאסיות של הספרות הצרפתית, שירים נבחרים ומעט רומנים וסיפורים קצרים. כך קרה שפריצת הדרך שלי אל העולם הגדול נישאה על מילים בצרפתית, חיי היום-יום התקיימו בספרדית והפניות לאלוהים נאמרו בעברית. זו הייתה בהחלט הזנה מנטאלית היברידית, אך היא שמרה עליי מן ההסתגרות החד-ממדית, אם כי לא מן הניכור המובנה במציאות הקולוניאלית, מן השפה הערבית שבפי רוב התושבים סביבנו, שכונו אז, ילידים. כל מערך של מילים יצר סביבי עולם שונה ויכולתי לקפץ מאחד לשני, כפי ששחקן עובר מהצגה להצגה, מתפאורה אחת לשנייה. לרוב הייתי סתגלן כי המילים המקובלות ריחפו עדיין מעליי וטרם יכולתי לגבש מושגים משלי.

מושגים. לאורך הימים המילים וההתרחשויות נשזרות אלה באלה ומתוך כך עולים ומצטיירים המושגים. כיצד מילה הופכת למושג? כיצד המילה האינסטרומנטלית "אימא" הופכת להיות המושג אימא, ואני מוכרח לומר "מאמא", כי המושג מהדהד בי בספרדית. הגיבוש, או נכון יותר, ההולדה של מושגי היסוד הראשונים דרשו ממני גם מאמץ של תרגום. כל כך קשה לתרגם, אבל גם כה מרגש לגלות את גוֹני השוני בין הלשונות שמעודדים את גמישות המחשבה, להתוודע להדהוד שבדיאלוג בין התרבויות השוכנות בתוכנו ומחזקות את כמיהתנו לאוניברסלי, איזה מסע מלהיב לחיים!

איך אפשר שלא להתרגש לנוכח המושג "המסכן", "el Pobre", ביטוי אולטימטיבי של הרגשנות הספרדית, מעין תואר אצולה שליווה את כל ילדותי עד הגילוי המשחרר שקיבלתי ממולייר עם הקריאה האירונית "le pauvre homme", "איזה מסכן", במחזה טרטוף. ומה אומר על גאוותי לנוכח אומץ הלב של Vercingétorix הגאלי שהתערבבה עם הברק הפטריוטי בעיני אבי כשהוא בישר לי על הקמתה של המדינה "שלנו", הכול עם רקע של מוזיקה ספרדית ותפאורה המזכירה את ציוריו האקזוטיים של דלקרואה (Delacroix).

המילים הופכות למושגים המהווים מעין פילטרים, שדרכם מצטיירים קווי המתאר של תפיסת המציאות שלנו, תפיסה שבתורה קובעת רבות את מחשבתנו ומעשינו. מוקדם מאוד חשתי רוח של מרד שדחפה אותי לא לאפשר לאמונות שהונחלו בי, אמונות במסווה של אמיתות מוחלטות, לרוב חד-משמעיות, לחסום את יכולת הראייה והתפיסה של מורכבות המציאות, שאותה חוויתי בעצמי ועם כל חושיי. עם התרחבות והעמקת תודעתי, סמכתי על עצמי ועל הדהוד משמעותן הראשונית של המילים, בדיאלוג הבלתי-אמצעי עם קיומי.

שמתי לב, ובכל פעם בעוצמה גדולה יותר, עד כמה חיי היום-יום היו מונעים על ידי מנגנון משוכלל של הרגלים ומוסכמות, מבלי שתיבדק כלל את הלימתם המדויקת, ועוד פחות משמעותם העמוקה. זה היה מעין פולחן של קיום אוטומטי, מערך התנהגותי שנועד להבטיח את השייכות הלגיטימית וההישרדות בחיק העדר שאליו אנו שייכים.

ואף על פי כן, מצוקות ותהפוכות החיים נועדו לטלטל את סדר הדברים. המחלה של אבי, פטירתו וההגירות השונות שחוויתי בחיי החלישו את העולם הצר הזה ופתחו סדקים גדולים בחומה המנטאלית סביבי. בזכות בית הספר, בעיקר, זכיתי למפגשים המושיעים עם מונטיין (Montaigne) ורבלה (Rabelais), בודלר (Baudelaire) ורונסר (Ronsard), מונטסקיו (Montesquieu) וברסנס (Brassens) ורבים נוספים.

הגיעה השעה שבה תפיסת המילים שעדיין כיוונה את החיים של המבוגרים סביבי, נראתה לי יותר ויותר דלה ושטחית, וכבר לא יכלה להכיל את תפיסת החיים שהלכה והתרחבה בי. אוצר המילים הפנימי שלי – מילים שגדלו להיות מושגים – נעשה עשיר יותר ואפשר לי לעבור מחסומים ולחצות גבולות. זהו אוצר שליווה אותי במסע החיוני והמלהיב בדרכי אל האוניברסלי. תולדות חיי הם גם, מעבר לאנקדוטות, התהליך של גיבוש מילותיי, מילים הבנויות מן ההתנסות, הלימוד וההצלבה ביניהם. קהילת המושגים שנרכשו בזכות החיים הממומשים היא זו המאירה את צעדיי, מעשירה ומרחיבה את תפיסת הקיום שלי, את מודעותי כאדם ואת החיפוש האין-סופי אחר משמעות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

15 תגובות

  1. אלי יקירי,
    קריאת המילים שכתבת נעמה לי מאד, למרות שהיה לי צר לגלות שאתה לכוד בפך של עמיתים רבים שלנו בתחום החינוך שמשתמשים במלה ״מושג״ כמצביעה על ביטוי לשוני ולא על יצירה אישית מחשבתית. כאשר כתבת ״המילים גדלו למושגים״ נראה שמונחים ומושגים איבדו את ההבחנה ביניהם.

    זכיתי בשנים האחרונות לטפל בשני נכדים. מאז ראשית השנה אני מטייל ממש כל יום עם נכדי הצעיר בן השנה וכך אני יכול לעקוב אחר פלא התפתחותו.

    בימים האלה הוא מתמודד גם עם מילים ורעיונות חדשים. לדוגמה, הוא עדיין לא משתמש במילה ״לא״ בכלל. אבל כאשר אני מציע לו לשתות מים ואינו רוצה הוא מניד בראשו לשני הצדדים. לשווא אנסה לתחוב את פיית בקבוק השתייה שלו לפיו. כך יתנהג גם כאשר הוא ישבע מאכילת הכריך שלו. הוא יחזיר לי את החתיכה שנותרה כדי שאשמור עליה. ואז, אם אבקש ממנו לאכול בעצמי את הפיסה שנותרה, הוא יחייך ויניע את ראשו לשלילה.מי יידע מה הן מחשבותיו כאשר הוא מסמן לי ״לא!!״ בתנועת ראש?

  2. אלי יקר. מאמר המילים שלך משאיר את הקורא חסר-מילים. מאוד מרגש ומרחיב ומאיר את משמעותן של מילים בחיי כל יצור אנוש. זהו מאמר ״הקדמה״ מבריק לספר על חייך שחייב להיכתב. אני שמח וגאה להימנות על חוג מכותביך וכולי תקווה שכל מילה, משפט או פיסקה במאמרך ירופדו בהסברי רקע על היווצרותן. שאפו אלי יקר וד״ש חמה לרעייה.

  3. אלי (ואדית) שלום
    הכתוב ריגש אותי. לאורך שביל המילים, זיהיתי אותי בפן אחר מהרגיל. אני זוכר מדען שאמר "קודם נוצרת המילה -ואחרכך, זוחלות לתוכה המשמעויות. ומדען אחר שצייר את ההתפתחות הקוגניטיבית והמוחשית כתהליך של העשרת ארכיטיפים ראשוניים.
    מדברת אליי מאד התפתחות ושוני המשמעויות המוחשיות והמושגיות לאורך השני – ואתם, התהייה בהשתנות ההשלכות השיוכיות (אבא, אמא, אחים, כמו-דודים, נכדים).בהזדמנות שתבקרו אותנו, אשמח שנשוחח בנידון. לפחו ת בשדבילי תהא זו הזדמנות לפרוס ראיות שונות-דומות. והרבה הרבה בריאות ודבריות.

    1. אלי היקר, קראתי את המאמר המצויין וקראתי שוב בחיוך בנובע מהסכמה לכתוב. בילדותי למדתי רבות מסבי. אחד השיעורים הגדולים היה השיעור על כוחה של מילה ובחשיבות של המחשבה שהביעה את המילה. יישר כח.

  4. מילה
    שחיה בתוכך
    מהלכת במשמעותה.
    מתחילה קטנה
    מאמא
    חוזרת גדולה ועצומה
    אל אימא אדמה.
    מילה שנאמרת בפינה נסתרת,
    מילה על במה,
    משמעותה גדולה.
    מילה שמוכתבת
    מסדרת חיים.
    מילה שעוברת
    מכתיבה ייסורים.
    מילים הופכות מושג וערך
    מילים סוללות לנו את הדרך.
    מילים לתרבות,
    להתרבות.
    מילים מפלגות ,מילים מאחדות.
    מילה משייכת , מילה מפרידה
    מילה גם שלום עושה.
    מילים בשפות ובמבטא
    אומרות מי אתה.
    מילים שחולקות מידע
    מילים מרחיבות דעת ומחשבה.
    מילים יכולות גם לדכא ולכעוס
    מילה קטנה יכולה להרוס.
    מילים בונות,
    הבנות.
    מילה
    שחיה בתוכך
    מהלכת במשמעותה
    ונותנת
    חיים.

    תודה אלי על מאמר מרתק
    גמעתי כל מילה.
    🙂

  5. אלי יקר
    שפתך העשירה ויכולת הביטוי שלך נפלאים ומרתקים. שמחתי לקרוא את המאמר, תודה על השיתוף.
    אביה ממון

  6. או כמו שאני אומר תמיד: אמור לי מהו אוצר מילותיך ודרך השימוש בהן ואומר לך מי אתה

  7. המילים הנרכשות מקורן בסביבה הקרובה של אדם, החל מגילו הצעיר. לרוב אוכלוסיית העולם אין מזל לגדול בסביבות מהן אפשר ללמוד דברים חיוביים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ליד מסך מחשב

אתריום

כיצד רוכשים