יחי נשיא מדינת ישראל

היום ייכנס בברכה למשכן הנשיא – נשיא מבית גידול זה – הנשיא האחד-עשר, יצחק הרצוג. יצחק הרצוג הוא בנו של הנשיא השישי חיים הרצוג ז"ל, שלחם בנאצים באירופה, היה מפקד בצבא הבריטי, ליווה את הקמת המדינה וצה"ל עד לתפקידו כראש אמ"ן, והיה מטובי השגרירים של ישראל באו"ם.

הנשיא העשירי, ראובן (רובי) ריבלין, מסיים בימים אלה תקופת כהונה מוצלחת, שבה ידענו גם מלחמות וארבע מערכות בחירות. הנשיא ריבלין ייזכר כ"מגדלור" לאיחוד שורות העם והמדינה וכמי שניסה לאחות קרעים בקרב הציבור ולמנוע הקצנה, מחלוקות ושסעים פנימיים.

לאור ניסיוני כמזכיר צבאי לצד ארבעה מנשיאי ישראל ושני שרי ביטחון, אבקש להתייחס ברשימה זו לתופעה שלה הייתי עד, ועניינה יחסי הגומלין המתקיימים בין נשיא לבין ראש הממשלה, בייחוד לאור היעדר הגדרה בחוק (חוק-יסוד: נשיא המדינה 1964) של יחסי גומלין אלה.

הנשיא נחשב לבעל המשרה הרמה ביותר של השלטון – האזרח מספר 1, אולם על פי החוק אין לו סמכויות שלטוניות כלשהן. לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, הטביע כל אחד מהנשיאים את חותמו בתפקיד ומצא דרך להנחיל את ערכיו.

בית המשפט העליון הגדיר את הנשיא כמי שעומד מעל שלוש הרשויות, ומגלם באישיותו את המדינה עצמה. בפירוש שנתן לחוק-יסוד: נשיא המדינה, הבהיר השופט לנדוי כי מעמדו הרם של הנשיא מבליט את אי-תלותו בגורמי השלטון, ומכשיר אותו לייצג ערכים של מוסר חברתי שאינם שנויים במחלוקות פוליטיות.

מנשיא המדינה מצופה שישמיע את קולו בעתות משבר ומצוקה, אך שיעשה זאת מבלי להיכנס לזירת המאבק הפוליטי. לא פעם התעוררה מחלוקת ציבורית סביב דעות שהשמיעו הנשיאים. לעיתים הדעות הובעו באופן סולידי, ולעיתים באופן שפורָש כ"חורג" מגבולות הגדרת תפקידם וסמכותם.

להלן דוגמאות אחדות שלהן הייתי עד במהלך שנות שירותי כמזכיר צבאי:

כב' הנשיא החמישי, יצחק נבון, טען במלחמת לבנון הראשונה, לאחר הטבח בסברה ושתילה, כי המוצא האחרון להסרת הלחץ הבין-לאומי שהופעל על ישראל עם האשמתה בטבח, הוא בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. מהלך חריג זה נשען על הלך הרוח שרווח אז בציבור, ללא תיאום עם ראש הממשלה דאז מנחם בגין. דבריו של נבון הביאו להסרת הלחץ מעל ישראל. אולם בקרב גורמי הממשלה עוררו המהלך ומסקנותיו חוסר נוחות.

כב' הנשיא השביעי, עזר ויצמן, האמין שתפקידו אינו להיות סמל בלבד (על כך אני יכול להעיד ממקור ראשון). המעורבות הגדולה ביותר של הנשיא ויצמן בנושאים המדיניים החלה עם הסכם אוסלו. כמו ראש הממשלה דאז יצחק רבין, גם הנשיא ויצמן חש שהאופק לשלום נפתח ושהגיעה סוף סוף העת שישראל והערבים ידברו ויבנו גשר לדו-קיום. רבין היה ער לקרבה בין ויצמן לנשיא מצרים מובארק, מנהיג העולם הערבי. ולפיכך ידע היטב כיצד להסתייע בוויצמן ובמובארק כדי לגשר על המכשולים אל מול יו"ר הרשות הפלסטינית ערפאת ואל מול סוריה.

בשלב מאוחר יותר, בתקופת כהונתו של ראש הממשלה נתניהו, הודיע הנשיא ויצמן לנתניהו על כוונתו לסייע בהמשך תהליך השלום במגעים עם הפלסטינים, ובנכונות של נשיא ארה"ב ביל קלינטון לתמוך בהליך זה. אכן זהו צעד מדיני מובהק, חריג מסמכותו כנשיא. נתניהו הסתייג מכך, והטיל על ויצמן את האחריות למצב היחסים החמור. למיטב זיכרוני, הנשיא ויצמן השיב כי הוא עושה מה שצריך לעשות, והציבור תומך בו. בשונה מהסבלנות ומהסלחנות שגילה ראש הממשלה רבין כלפי מעורבותו של הנשיא ויצמן בתהליכים המדיניים, נתניהו חש, לדעתי, באי-נוחות ובאי-שביעות רצון, בלשון המעטה, מחריגת הסמכות של הנשיא.

לנוכח הדברים הללו היו פוליטיקאים שפעלו להחלפתו של הנשיא ויצמן בקדנציה השנייה במועמד אחר מטעם הליכוד: שאול עמור ז"ל, שהיה מטעמו של ראש הממשלה שרון. אבל ויצמן זכה בכהונה נוספת, ואף אמר: "לאריק (שרון) לא נוח שיש נשיא בעמדת השפעה".

הנשיא התשיעי, שמעון פרס, היה מודאג בתקופתו מהקיפאון במשא ומתן עם הפלסטינים. ראש הממשלה דאז, נתניהו, ביקש מפרס לקחת חלק פעיל במשא ומתן לשלום עם היו"ר אבו-מאזן ששהה אז בירדן. הנשיא פרס נענה לבקשה ואף שם פעמיו לירדן, אלא שבהגיעו לגשר אלנבי חזר בו ראש הממשלה מבקשתו, ופרס שב על עקבותיו. פרס התנגד לגישה הלעומתית אל מול האמריקאים ונשיאם בדילמת ההתמודדות מול איום הגרעין האיראני, והזהיר מפני אפשרות תקיפה ללא תיאום והבנות עם האמריקאים. המקורבים לראש הממשלה נתניהו הביעו התנגדות, אולם פרס טען שאינו מנהל שום קמפיינים, ושהוא אינו אופוזיציה לממשלה או לראש הממשלה, אלא רק אומר את מה שעל ליבו.

הנשיא העשירי, ראובן ריבלין, נשלח לבקשת ראש הממשלה נתניהו להיפגש עם הקנצלרית מרקל בנושא הצוללות. ריבלין התייחס לקיפאון המדיני, ובכך חרג מהקו הממלכתי בפתיחת מושב החורף של הכנסת (12 באוקטובר 2015). הנשיא ריבלין לא נרתע מלהציג את עמדותיו המדיניות לציבור בישראל, ואף ראה בכך הכרח. מבקריו של ריבלין השתמשו בכינויי שטנה כלפיו במרחבי המרשתת, כגון "חתיכת יהודון, לך תהיה נשיא בעזה, חנפן מסריח, בוגד", והוסיפו: "כל העם ונבחריו שומעים את הקולות, וראש הרשות המבצעת, ראש הממשלה לא אומר דבר".

לקראת סוף כהונתו של ריבלין, בפגישת עבודה בינו לבין ראש הממשלה בנט ערב יציאת הנשיא לוושינגטון לבית הלבן, התבקש הנשיא ריבלין להביא את דבר ממשלת ישראל החדשה: ישראל מתנגדת לחידוש הסכם הגרעין עם איראן, אבל היא לא מוותרת על עבודת מטה עם דרגי הממשל האמריקאי ועל ההזדמנות לנסות להשפיע על תוכנו של ההסכם. הנשיא ישכנע את מארחו שיש לו שותפים נאמנים בממשלה החדשה שקמה בישראל.

מן הנשיא ויצמן הראשון ועד הנשיא ריבלין, התערבות הנשיא בפעילות מדינית של הרשות המבצעת הושפעה מיחסי הנשיאים השונים עם ראשי הממשלה בישראל. בסופו של יום, הנשיא אינו עוסק בליבת הממשל, סמכויותיו שבדין מוגבלות ביותר, אך נראה כי הדיון הציבורי בשאלת מעורבותו של הנשיא בעניינים מדיניים היה ועודנו חשוב מאין כמוהו.

לסיום רשימה זו אוסיף כי, לדעתי, במציאות של יחסי ישראל והעם היהודי בתפוצות ראוי שהנשיא יישא בתואר נשיא העם היהודי.

ב-7 ביולי 2021 נריע ונקרא "יחי נשיא המדינה", הנשיא יצחק הרצוג.