"טוב להיות נכה, חסוך שלא יחסר"

זרזו את ההכרה בנפגעי נפש
תמונה של יורם
ד"ר יורם רבובסקי

יש לי מזל. לפני יותר מ-30 שנה הכיר בי משרד הביטחון כנכה צה"ל. ועוד 100+ אחוזי נכות. כבוד. נכון? אז זהו, שלא. כשהתגוררתי שנה בבית לוינשטיין, במהלך השיקום שלי, שמעתי את אחד מחבריי לחדר מזמזם לו את המשפט: "טוב להיות נכה. חסוך שלא יחסר". חיוך ציני התפשט על פניי ומאז אימצתי את המשפט כמוטו לגלגני. מה מעט ידעתי עד כמה הוא נכון.

חודשים ארוכים של שיקום, שבהם למדתי הכול כמעט מהתחלה, ו… הופ, יצאתי אל העולם האמיתי. לימודים ותארים. חיפוש עבודה וסירובים חוזרים ונשנים, שכן מי באמת רוצה להעסיק דוקטור עיוור. ולבסוף "הנחלה". מכללה שהסכימה לקבל אותי למשרה חלקית מאוד. ולאחר מכן עוד אחת ועוד אחת. הסתדרתי. מרצה וטוב לי. חיי שיגרה מסודרים ומכובדים והכול לכאורה בסדר.

אך מתחת לפני השטח הדברים מבעבעים. הפוסט-טראומה ממתינה בפינה, אורבת לשבש את החיים שנרקמו מחדש. מסתבר שהכול יכול להתפרץ מחדש, אפילו כשהטריגר הוא אירוע מכונן ומשמח. הבשורה כי בקרוב אהיה אבא ריגשה אותי מאוד. מה יותר משמח מלידה ראשונה? וכך עברו החודשים בהתרגשות ובציפייה. אך לקראת הלידה הצפויה, משהו התחיל לבעבע מבפנים…

ואז מגיעה הסחרחורת הראשונה. חזקה. הכול מסתובב סביבי. וזה ממשיך וממשיך. לא מצליח למצוא תנוחה שבה הראש לא מסתובב ושתקל על הבחילה. רוצה לשבת, אבל הכול זז, רוצה לשכב אך מרגיש שנמצא באונייה. ועוד יום ועוד יום. קובע תור לרופא. ממה אני סובל? בדיקות והמתנה. תשובות שליליות ועוד בדיקות. עד שנוירולוג מומחה קובע: אנקזייטי כתוצאה מפוסט טראומה. או במילים אחרות – לחץ וחרדה. החרדה הופכת לאוטונומית והסחרחורת לנצחית. ואני מבין – צריך ללמוד לחיות עם זה. בדיוק כמו עם הפציעה. וכך נולדה הילדה הראשונה.

ויש כל כך הרבה כמוני – חיילות וחיילים הסוחבים איתם זיכרונות שותתי דם שצפויים להתפרץ ברגעים כאלה או אחרים, הרבה לאחר שהשירות הצבאי הסתיים. למרבה האירוניה, מזלם פחות שפר עליהם, שכן אין להם פציעות פיזיות המוכיחות את פגיעתם. אבל איך אפשר לא לספוג פנימה את החוויות? אפשר רק להדחיק. וגם האדם החזק ביותר, כאשר נמצא בלילה לבד, "בשקט", במיטתו, הזיכרונות והמחשבות צפים ועולים. למי מכם זה נראה נורמלי לירות מטווח אפס במחבל עם סכין או להימצא תחת אש או בחרדה מירי או במתח מפני מחבלים מתאבדים? על מי זה לא ישפיע? האם יש אדם שמנותק מפנימיותו ומחרדותיו?

ועכשיו אני שואל אותנו: איך יכול להיות שפוסט-טראומה אינה מוכרת מיידית? איך יכול להיות שההכרה תגיע רק לאחר מאבק? האם הגיוני לחשוב כי המתלוננים הם רמאים, שקרנים וסחטנים? והמלצה לי אל הוועדות הרפואיות של משרד הביטחון: ראו את האדם מאחורי הטראומה, כשצריך. רובם המכריע לא מחפש טרמפים וארוחות חינם. שלחנו את ילדינו להגן עלינו. הגיעה העת שנגן עליהם.

כשהסמלת ליחי מלכה, מחזיקת צל"ש המפקד על תפקודה בהיתקלות עם מחבל, התראיינה בערוץ 12 לאחרונה – זלגו הדמעות מעצמן. חשבתי על עוד מקרה ברור שבו מבינים מהיכן נובעת הפוסט-טראומה, וכמה חשוב שערוץ 12 הציג את סיפורה. חשבתי גם על חבריי וחברותיי שראו מקרוב את חבריהם נהרגים. על העצב בעיניהם. על העובדה שחלקם מתביישים עד היום לבקש משהו ממשרד הביטחון, אף שלכאורה לא נפצעו. לא נפצעו כלפי חוץ, אך מדממים מבפנים. העצב בעיניהם ולילות רבים ואף שנים ללא שינה. חשבתי והזלתי דמעה גם עליהם.

אנא מכם, זרזו את הליכי ההכרה בנפגעי הנפש.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. איך יתכן שמדינה שלא תחזיק יום אחד בלי צבאה, מתייחסת כך אל המרכיבים שבין חייליה

  2. להקריא בכיתה לכל תלמידי התיכון ולכל הסטודנטים ולעורר דיון!

  3. המאמר הכי ישיר, הכי אמיץ, הכי טהור, הכי זועק, שקראתי בנושא

  4. אני מקווה ומאמינה שהממשלה החדשה תפתור את הבעיה שלכם. כל כך לא מובן מה מנע מלעשות זאת עד עתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ליד מסך מחשב

אתריום

כיצד רוכשים