מה הקשר בין יום האישה, שבוע הספר וחודש הגאווה

ניצחונן של מערכות התעמולה
תמונה של יורם
ד"ר יורם רבובסקי

מי מאיתנו לא אוהב לקרוא? הרי "עם הספר" הננו, הלוא כן? עד כמה שהדבר מפתיע, אינני מתכוון לעסוק במאמר זה בירידה או בעלייה בקריאת ספרים בקרב בני נוער. הפעם ברצוני לדון בעניין ניצחונן של מערכות תעמולה. גלויות וסמויות.

ובכן, אין הרבה מדינות שבהן קיימת גאווה לאומית של ממש לגבי הרגלי הקריאה של אזרחיה. אם כבר מעלים את הסוגיה, איני בטוח כלל כי יש עוד מדינה ש"סופרת" את כמות הספרים שמתפרסמים או נקנים מדי שנה, ואף מקדישה לספרים שבוע שלם ביומן העמוס גם כך של אזרחיה. אם אכן אנו מפנים זמן במהדורות חדשות לציון העובדה שנפתח או הסתיים "שבוע הספר", הרי שיש בכך חשיבות. אולם האם זוהי אכן הסיבה? או שמא זהו מנגנון משומן של חברות הוצאות הספרים והמו"לים לשם העלאת ההתעניינות במוצר שלהם ובאופן עקיף גם בהעלאת המכירות?

אם אנו בוחנים את הנושא בעין "תעמולתית" שכזו, הרי שניתן בעצם לחפש מקרים אחרים שבהם אנו מציינים משך זמן, העולה על יום אחד, לטובת נושא מסוים. הבה נבחן דוגמה שתעזור לסבר את האוזן. "יום האישה" למשל. ובכן, במשך שנים מצוין בלוח השנה יום שלם המוקדש רק לנשים. הידד, נכון? המטרה הייתה לחזק את מעמדן של נשים. קבוצה העולה על 50% מכלל האוכלוסייה, הצליחה לזכות במעמד מועדף במהלך של אפליה מתקנת. הנשים עדיין לא זוכות לתיקון זה בפוליטיקה או בשכר או במקומות עבודה, או במעמדן בתוך המשפחה. עקב כך יש צורך לחזק את מעמדן בכל אמצעי אפשרי. אחד מהם יהיה קביעת יום נבדל והקדשתו לנשים. יופי של מהלך.

יוצא מכך שאם יותר ממחצית מהאוכלוסייה זוכה ליום שלם המוקדש רק לה, הרי שאם מקדישים שבוע שלם לנושא מסוים – אין כל ספק שיש דברים בגו. ראו למשל את "שבוע הגאווה". זה כבר ציון דרך אמיתי. כדי להזכיר, לחזק ולהשוות את מעמדה של קהילת הלהט"ב אנו נציין זאת בשבעה ימים שלמים. ואם אפשר, אפילו חודש. "חודש הגאווה".

נשאלת השאלה, כמה אנשים משתייכים לקהילת הלהט"ב? אציין כי כאשר שאלתי סטודנטים שלי מהו אחוז הלהט"בים בישראל, רבים מהם השיבו מייד כי הלהט"בים מהווים כמחצית מהאוכלוסייה. מחצית! אולם כאשר שאלתי שוב אם הם טוענים כי מכל שני אנשים שהם רואים, מחצית הם מה"קהילה", הם כבר קצת נסוגו בהם. "טוב אז אולי 40%", הם היו מוכנים להתפשר. אפשר להיות "נדיבים" ולומר שקהילת הלהט"ב מהווה כ-10%–12% מהאוכלוסייה. אם כן, איך אנו מגיעים ל"תובנה" הזו שחברי קהילת הלהט"ב מהווים 50% או 40% מהאוכלוסייה בישראל? והתשובה: תעמולה. ואפילו תעמולה אפקטיבית. אין תמה שהמאבק של קהילת הלהט"ב הביא לכך שמציינים "חודש גאווה", פי 30 מ"יום האישה". ניצחון מפואר.

לסיום הדיון בתעמולה ובמספרים, אציג את סוגיית "מיהו פלסטיני". כידוע לכולכם, פליט, בכל העולם, נחשב רק מי שהפך לפליט "דור ראשון". כלומר, אדם מוגדר פליט רק אם הוא זה שהיגר בלית ברירה ממדינתו (לא ניכנס כאן לסיבות). אם ילדיך נולדו במדינה חדשה, אין הם נחשבים פליטים, גם אם אתה כן. אולם, באשר לפליטים הפלסטינים, UNRWA סופרת לא רק את הפליטים עצמם אלא גם את ילדיהם, נכדיהם וניניהם שנולדו במדינות החדשות שאליהן היגרו. שימו לב, הספירה הזאת קיימת רק לגבי פליטים פלסטיניים. איך זה יכול להיות? תעמולה, חברות וחברים. זהו ניצחונה של התעמולה המוצלחת.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. מאמר מעניין על דרך חשיבה שמשום מה לא מעסיקה את רוב הגולשים.

  2. מאז קום המדינה גם כל מיני עדות חידשו לכאורה חגים של דעתם. חלקם כנראה לא היו ולא נבראו מעולם. בכדי לא לפגוע באף אחד לא אציין באיזה עדות מדובר

  3. לפי המידרג הזה יש תקווה שפעם תהיה גם "דקת השיוויון החברתי".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך