כן בנימין נתניהו ורק לא ביבי

על שמות וכינויים ועל חשיבותו של דיוק בלשון
צילום של נתניהו
ראש הממשלה בנימין נתניהו צילום: US Military

מאז שנת 1995 לא השתמשתי בכינוי "ביבי" כאשר דיברתי או כתבתי על מר בנימין נתניהו. לכלל הזה היה רק חריג אחד. באחת מהקדנציות הראשונות שלו כראש ממשלה גם אני סיפרתי כמה פעמים בדיחה חבוטה, שהייתה נפוצה באותה תקופה: שאלו ישראלי שהחליט להגר לארצות הברית מדוע החליט להגר? הישראלי השיב: "היו לי שלוש סיבות: א. NBA  ב. NBC ג. NBB ובעברית: אין ביבי.

אפשר לומר שקיימים ארבעה אופנים בהתייחסות לשמות או לכינויים של אנשים: הראשון, קריאה בשמם של אנשים – שם פרטי או שם משפחה. אולי בצירוף המילה מר או גברת. אופן התייחסות זה הוא ניטרלי.

האופן השני, כינוי מקובל על האדם במקום שמו האמיתי, השגור בפי אחרים – זהו כינוי ש"הודבק" לאותו אדם ומלווה אותו במשך שנים. למשל איש מחתרת, שאימץ לעצמו שם חליפי לצורך הסוואה, ובמשך הזמן הפך לכינוי המיוחס לו גם לאחר שכבר תמו ימי המחתרת. לפעמים יהיו כאלה שיחשבו שזהו שמו האמיתי. גם אופן ההתייחסות הזה עשוי להיות במקרים רבים ניטרלי.

האופן השלישי, כינוי מעליב – כינוי שיוצר רגשות פוגעניים אצל האדם נשוא הכינוי ואצל הקרובים אליו או המזדהים איתו. אנשים שמשתמשים בכינויים מעליבים כלפי אחרים, לרוב לא יזכו להתייחסות עניינית ורצינית מצד רבים.

והאופן הרביעי, כינוי חיבה – שכיח בעיקר בקבוצות שבהן יש יחסי קרבה בין אנשים. בשונה מהכינוי המקובל שהוצג באופן השני לעיל, מדובר בכינוי המבטא יחס רגשי חיובי לאדם נשוא הכינוי. בדיוק ההיפך מכינוי מעליב.

ובכן, מדוע כן בנימין נתניהו ורק לא ביבי? להבנתי, הכינוי "ביבי" שייך לקבוצה הרביעית. קבוצת כינויי חיבה. הוא כונה כך בפי חבריו בבית הספר התיכון ובקבוצות השתייכות אחרות, שבהן השתמשו באותו כינוי חיבה ישן. כל מי שקרא מאמרים שלי המתייחסים אל מר נתניהו היה יכול להבין שאין לי חיבה כלפיו. אין חיבה – אז גם אין צורך בכינויי חיבה. אבל לדיוק הזה בלשון יש רבדים עמוקים יותר ולא רק חוסר חיבה אישית.

כאשר מישהו הוא "אחד מהחברה" ומתייחסים אליו באמצעות כינויי חיבה, יש גם יותר סלחנות כלפי מעידות שלו, כישלונות והתנהגות ראויה פחות מבחינה ערכית או לא ראויה בכלל.

במקרה של ההתייחסות למר נתניהו, הסלחנות הזו מסוכנת במיוחד. אי-אפשר להתייחס בסלחנות כלפי אדם המכהן בתפקיד ציבורי בכיר ביותר, ששם את האינטרסים שלו לפני הצרכים של אזרחי המדינה.

אי-אפשר להתייחס אפילו בקוצה של סלחנות לאדם הפוגע באופן שיטתי בערכים ובמערכות שנבנו במשך דורות על ידי אנשי ימין, אנשי מרכז פוליטי ואנשי שמאל, רק על מנת להמשיך ולכהן כראש ממשלה ולדחות או למנוע דיון ופסיקה בכתבי אישום על עבירות פליליות חמורות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. מאז ומתמיד התנגדתי לאזכוּר שמות החיבה של אנשי ציבור, וזאת בלי קשר ליחסי אליהם. כך, למשל, צורמים לי הכינויים רוּבי (ראובן ריבלין), בוּז'י (יצחק הרצוג), ביבי (בנימין נתניהו), בוֹגי (משה יעלון), מוֹטה (מרדכי גור), פוּאד (בנימין בן-אליעזר), סטיב (סילבן שלום), צ'יטה (אליעזר כהן), ג'ומס (חיים אורון) ורבים אחרים.

  2. בכתבה של אבי רומנטי בא לידי ביטוי הסבר נכון ומדויק. יש צלדישים לב לכוח השימוש בשם שנולד מתוך חיבה, או לפחות מהכרות קרובה וחיובית ועד הגבול של השתייכות משותפת לקבוצה מסוימת. גם במקרה שאישית חבר מסוים מסתייג אישית, ההשתייכות המשותפת שומרת על הכינוי שנהוג בקבוצה. אך בשום פנים ואופן אין לכינוי חיבה קיום כשלעצמו בניגוד לשם רשמי שנרשם בתעודות הרשמיות. יתר על כן: שימוש שגרתיבכינוי, מייחס לנושא הכינוי אסוציאציה חיובית, שמסתייגים מהאיש חייבים לקחת זאת בחשבון.
    בניגוד לתגובה כאן, המעמד אינו משנה במקרה זה יכול אדם שמשרת את הציבור להיות גם אהוב.
    המסקנה החשובה לכלל החברה היא שיש להיזהר בשימוש בשמות וכינויים, למילים יש כוח וגם שובל של השפעה

  3. גם מעריצי ראש המשלה וגם מתנגדיו החריפים ביותר קוראים לו ביבי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך