"זכות הצעקה" והזעקה שלא נשמעה (2)

בחלקה הראשון של רשימה זו הזכרתי את מטבע הלשון, "זכות הצעקה", שטבע י"ח ברנר בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל בדצמבר 1920, עת ביקש ברנר את רשות הדיבור בוועידה. ארבעה חודשים לאחר מכן, ב-2 במאי 1921, נרצח ברנר באכזריות על ידי פורעים ערבים ביפו. זעקתו אז לא נשמעה.

בחלקה זה של הרשימה אבקש לעסוק במוקד הנפגעים הגדול ביותר במאורעות תרפ"א: המתקפה על "בית החלוץ" ביפו ב-1 במאי 1921. "בית החלוץ" מומן על ידי "ועד הצירים" בראשות חיים ויצמן, ואירח את העולים החדשים שהגיעו לנמל יפו. העולים היו מקבלים מיטה וארוחות במשך שבוע-שבועיים עד שהיו נקלטים בעבודה באחת המושבות. הפרסונל של "בית החלוץ" מנה כעשרים איש, שנוהלו למעשה על ידי בני הזוג דובה ויהודה צ'רקסקי, שהתגוררו במקום עם שלושת ילדיהם. יהודה דאג בעיקר לצד התרבותי – לימד את העולים עברית ושירי ארץ-ישראל, ודובה שלטה על המטבח. בני הזוג עלו ארצה ב-1905, בימי מלחמת העולם הראשונה הם גורשו לאלכסנדריה שבמצרים, ועם תום המלחמה חזרו ארצה.

באותם ימים שהו ב"בית החלוץ" כשבעים עולים חדשים, כולם אנשים צעירים. קצין משטרה נוצרי, חבר המשפחה, הגיע להזהיר את הצ'רקסקים כי במהומות שמתרחשות ביפו רוצחים יהודים ושורפים את חנויותיהם. הוא ביקש מהם להתפנות במכוניתו לתל-אביב. בדומה לאצילות הנפש ולהקרבה שהוכיח ברנר, גם דובה צ'רקסקי סירבה להתפנות אם אין אפשרות לפנות את עשרות העולים החדשים שב"בית החלוץ".

דובה ויהודה ארגנו את הצעירים להגנה על המקום. כמו במקרה של ברנר, גם התשובה ההרואית הזאת התבררה כטעות גורלית: בשערי החצר של "בית החלוץ" התגודדו מאות פורעים. אליהם הצטרפו גם שוטרים ערבים שירו על הנצורים, ואף זרקו פנימה רימונים. המגינים היו מצוידים במקלות, והצליחו להחזיק מעמד זמן קצר – הפורעים פרצו פנימה הרגו 13 נצורים, ביניהם את יהודה ודובה צ'רקסקי שנאבקו בפורעים בגבורה בגרזן ובסכין מטבח. שניים מהעולים הפצועים נפטרו לאחר ימים ספורים. הבן הגדול, משה, שיום קודם עלה לתורה כבר-מצווה, התחבא בין המתים וכך ניצל, הבן הקטן הוברח על ידי אישה בשם מילר אל ביתו של חבר ערבי, ואילו הבת חיה ניצלה, כי באותה עת אושפזה מפאת חולייה בבית החולים הצרפתי הסמוך. לבסוף הגיע מייג'ור ליונל ג'ון, ירה באקדחו, וכל הפורעים הסתלקו, וכך ניצלו העולים שעלו לקומה השנייה של "בית החלוץ".

שני המוקדים העיקריים של האירועים הרצחניים של מאורעות תרפ"א היו ב"בית החלוץ" ובבית יצקר – שני מקומות בעלי משמעות סמלית: התחייה הציונית (העולים החדשים) ותחיית השפה העברית (ארבעת הסופרים דיירי בית יצקר).

בעקבות הידיעות על הקורה ביפו, נערכו המושבות להגנה עצמית: בפתח-תקווה עמד בראש המגינים אברהם שפירא, ובזכות היחידה ההודית שחנתה ליד מעיינות הירקון, הוברחו הפורעים כשהם משאירים אחריהם 28 הרוגים ופצועים רבים, וגם בין מגיני פתח-תקווה נפלו בקרב ארבעה מגינים. הפורעים ניסו את מזלם ברחובות ובחדרה, אבל המושבות התכוננו להגנה, וגם הצבא הבריטי היה הפעם מוכן, ותקף את הפורעים אפילו באמצעות הפגזה ממטוסים.

ומספר מילים על מעורבותי האישית לאירוע הטראגי הזה: נורית רעייתי היא נכדתם של הזוג צ'רקסקי, אביה הוא משה, הבן שניצל כשהשים עצמו מת בין הגופות. ראיינתי את חמי וגם עדים אחרים לאירוע, ופרסמתי את סיפורם בספר ("הנדר", תמוז, 1986). הבנתי שמדובר בגבורה עילאית של הצ'רקסקים ושל העולים החדשים, שהיו ב"בית החלוץ" – אלה נלחמו במקלות, בגרזינים ובסכינים כנגד המון מוסת שהסתייע באש חיה וברימונים שסיפקו השוטרים הערבים. הבנתי שהיה שם מאבק הרואי חסר סיכוי.

אולם לא הבנתי מדוע המוסדות אינם דואגים להנצחת הנופלים. הנופלים בתל-חי הונצחו באנדרטה מרשימה, בטקסים ובצעדות של נוער בי"א באדר. המגינים בפתח-תקווה הונצחו גם כן באנדרטה מרשימה – מדוע הופלו מגיני "בית החלוץ"? שלחתי אינספור מכתבים לעיריית תל-אביב ולמשרד הביטחון בבקשה צנועה לקבע שלט ליד הבית ברחוב יפת 34, שם היה "בית החלוץ", שלט שיתאר בקצרה מה התרחש במתחם הזה. כיוון שלא זכיתי להיענות לבקשתי, פניתי אל יורם קניוק, והוא נענה מייד ופרסם במקומון "עיתון תל-אביב" (30.4.1992) מאמר בשם "מוות בלי אבא", ובעקבות מאמר זה, לאחר שמונה שנים של פניות מצידי, העירייה נענתה סוף סוף. בינתיים קבר האחים של הרוגי תרפ"א (44 שמות מתוך 48 הקורבנות) בבית הקברות טרומפלדור הלך והתפורר, ואני שוב פונה למוסדות השונים בצורך הדחוף לשיפוץ הקבר – שוב ללא הצלחה רבה. הפעם באה לעזרתי רחל סבוראי (נכדתם של הזוג יצקר, בתם של שרה יצקר ושמואל סבוראי, שהוזכרו בחלקה הראשון של רשימה זו), והיא הייתה ממש "בולדוזר"! קבר האחים שופץ, ועליי ועל רחל סבוראי הוטל לחבר כיתוב על הקברים על פי עדויות המשפחות ועל פי הידוע מארכיונים.

כתבתי לעיל, שהוויתור על ההצלה אומנם מרשים באצילותו, אבל בשני המקרים הוא היה טעות. על מקרה ברנר כתבתי בחלקה הראשון של הרשימה, ובאשר למקרה "בית החלוץ" – ברור שהצ'רקסקים היו היחידים במתחם שהיו הורים לילדים קטנים, וראוי היה שיתפנו מהמקום למען ילדיהם. אבל המחויבות שלהם לדיירי הבית גברה על רחמיהם על הילדים, שנשארו יתומים, ונועדה להם ילדות ונערות רעות ומרות. משה וחיה סלחו להוריהם, אבל ראובן לא סלח, ומדי שנה היה פוקד בבכי את הקברים ומטיח בשיש את מרי שיחו.