"זכות הצעקה" והזעקה שלא נשמעה (1)

"זכות הצעקה" הוא מטבע לשון שטבע י"ח ברנר בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל בבניין הטכניון בחיפה בדצמבר 1920. ברנר דרש להגיב על דברי אחד הדוברים, אולם היו"ר העיר שברנר איננו ציר בוועידה, ולכן אין לו רשות הדיבור, על כך ענה ברנר: "רשות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי!" ארבעה חודשים לאחר מכן, ב-2 במאי 1921, ברנר בוודאי זעק כשפורעים סגרו עליו לרצוח אותו נפש, אבל לא היה מי שישמע.

קוראי העברית מודעים בוודאי לתרומתו האדירה של ברנר לספרות העברית ולמפעל הציוני, ויורשה לי להזכיר בראשי פרקים: בחייו הקצרים (1921-1881) הספיק ברנר לחבר סיפורים ורומנים ("בעמק עכור", "בחורף", "מסביב לנקודה", "מכאן ומכאן", "שכול וכישלון"), הוא יסד, ערך, והיה חבר מערכת של כתבי עת ("המעורר", "האחדות", "האדמה"). ברנר היה, כדברי ס' יזהר, אפיקורוס שדיבר אמת ("אירוע ברנר"), שתרגם קלאסיקה מרוסית ומגרמנית (ג' האופטמן, ל' טולסטוי, פ' דוסטוייבסקי), שהמאמרים אשר פרסם הפכו לאבני יסוד בביקורת הספרות ("הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו", "מן הספרות העברית"), שהיה מורה ומנהיג (לא רשמי) של הפועלים בארץ ישראל.

ברשימה הזאת אני מבקש להתרכז בקווי אישיותו של ברנר, כפי שבאו לידי ביטוי סמוך למותו, שכן על פעילותו הספרותית ועל אישיותו הממגנטת כתבו רבים וטובים (מש"י עגנון וס' יזהר, ועד נורית גוברין וחיים באר). בעיקר הובעה התפעלות מהמחווה של ברנר כלפי ש"י עגנון – הוא נפעם מכישרונו של הסופר הצעיר, ולא רק שהיה חף מכל ביטוי של קנאה, אלא אדרבא, מימן את הוצאת הספר "והיה העקוב למישור" מכספו. הקו הזה באישיותו של ברנר מלווה את התנהגותו עד ליומו האחרון: ברנר שכר דירה בביתו של יהודה יצקר, ב"בית האדום", שיצקר קנה מאפנדי ערבי ממזרח ליפו על גבול אבו-כביר, וכן קנה מספר פרות עבור המחלבה שהקים, וממנה התפרנסה המשפחה. סייעו לו בת-שבע אשתו, בניו ובנותיו. הבת רבקה נישאה לסופר והמשורר צבי שץ, שברנר עודד אותו ופרסם את יצירותיו, והבת שרה נישאה לשמואל סבוראי (סיבת האזכור הזה – תובהר בחלקה השני של הרשימה). ברנר שכר מכספו מגורים גם לסופרים הצעירים צבי גוגיג ויוסף לואידור.

אחדות העבודה ארגנה תהלוכה לכבוד האחד במאי (1921), וקיבלה את אישור המשטרה הבריטית. תהלוכה זאת התעמתה עם תהלוכה של המפלגה הקומוניסטית, שנישאו בה כרזות ביידיש כנגד הקפיטליזם האנגלי. ערביי יפו, אשר כמו רוב האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, התנגדו להצהרת בלפור ולעלייה של יהודים לארץ ישראל, ניצלו את ההמולה בעימות הנ"ל, והחלו בפוגרום נורא ביהודי יפו. בבית יצקר שמעו את ההמולה והיריות, והתכוננו להתבצר כדי להתגונן. בידי יוסף לואידור היה רובה, והוא הצליח להבריח פורעים שהתקרבו לבית. יוסף שץ, חתנו של יהודה יצקר, הצליח לגייס מכונית שהייתה אמורה למלט את דרי הבית המבודד. אלא שבבית יצקר ביקשו מקלט שלושה בני משפחת לרר, ולמעשה, אפשר היה לצופף במכונית רק עוד אדם אחד מלבדם, והכול הפצירו בברנר שיצטרף לנסיעה לתל-אביב.

ברנר סירב בתוקף להציל את נפשו, ולהשאיר את שאר בני הבית לחסדי הפורעים. לבסוף נסעו לתל-אביב רק בני משפחת לרר. אילו נענה ברנר להפצרות, ייתכן מאוד שכל דרי הבית היו ניצלים, כי בני משפחת לרר לא הודיעו לוועד ההצלה כי נשארו בבית יצקר אנשים המשוועים למקלט. אילו ברנר היה בין נוסעי המכונית – ללא ספק היה מזעיק עזרה.

הסוף המר ידוע: דיירי הבית התכוונו לצאת למחרת (2 במאי) לכיוון תל-אביב ברגל, ואז עברה במקום תהלוכת הלווייתו של ילד ערבי בדרכה לבית הקברות שייח' מוראד. כמה מבין האבלים הערבים התנפלו על דיירי הבית, ורצחו בגרזינים ובסכינים את יהודה יצקר, את בנו אברהם, את יוסף-חיים ברנר, את יוסף לואידור ואת צבי שץ. הפורעים התעללו בגופות, ובעיקר התעללו בגופתו של יוסף לואידור שירה בפורעים ברובה שהיה ברשותו. למחרת הוזעקו כוחות צבא למקום, אך הם לא היו מוכנים לפנות את הגופות, וכשהדבר התאפשר, הסתבר שגופתו של יוסף לואידור נעלמה, ולא נמצאה מעולם. במקום שעמד בית יצקר החרב נבנה בית שמזכיר בצורתו את הבית המקורי, והמכונה "משכן ברנר וחבריו", הוא בית הנוער העובד והלומד ברחוב קיבוץ גלויות 120.

בחלקה השני של רשימה זו אמשיך לעסוק במאורעות תרפ"א שהחלו בכ"ג בניסן תרפ"א (1 במאי 1921) והסתיימו לאחר חמישה ימים, אתמקד במתקפה האכזרית על "בית החלוץ" ביפו, ואוסיף דברים בנימה אישית.