פסח, כורש, נפוליאון ובלפור

חג החירות ותחילת העומק ההיסטורי לעצמאות מדינית
דגל ישראל

חוגגים אנו עתה את חג החירות, חג היציאה מעבדות לחירות, על יסודות אמוניים ולאומיים בארץ ישראל.

נוהגים אנו לראות את הצהרת בלפור (1917) כתחילת התהליך להכרה וביסוס הממד המדיני. אולם חייבים אנו לספר מדור לדור גם על תחנות מדיניות משמעותיות שקדמו להצהרת בלפור, המעניקות עומק היסטורי ממשי לתהליך ההכרה המדינית בישראל.

הכרזת כורש – המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, הכריז בשנת 583 לפני הספירה על מדיניות המעניקה ומתירה לכל העמים תחת שלטונו לחזור לפולחן אלוהיהם, וליהודים שהוגלו לבבל נתן רשות לחזור לארץ ישראל ולחדש שם את האוטונומיה. גלילי חרס הידועים בשם "הגליל של כורש הגדול" התגלו בשנת 1879 ונמצאים במוזיאון הבריטי בלונדון.

הכרזה דרמטית וייחודית נוספת היא של שליט צרפת נפוליאון בונפרטה (אפריל 1799) בדרכו לכיבוש הארץ מידי הטורקים, מהלך שנכשל בו ונסוג. אולם ההכרה בזכות היהודים לעצמאות מדינית בארץ ישראל נכתבה תוך כדי המצור על עכו, וידועה בשם "מנשר נפוליאון".

ההכרזה של נפוליאון וההכרה בזכות העם היהודי על ארץ ישראל נכתבה בפנותו אל האומה היהודית, אל היורשים החוקיים של פלשתינה, ובמנשר הוא מתיר ליהודים לחדש את קיומם המדיני כאומה בין אומות העולם.

הכרזת כורש ומנשר נפוליאון מדגישים את העומק ההיסטורי המקשר בין יציאת מצרים, בית ראשון ובית שני, הצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל. ולכן חובה עלינו להזכיר את ההכרה המדינית בישראל באופן הרב ממדי ברצף ההיסטורי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות