הציבור הוא שאכזב – לא ההנהגה

תובנות על התנהגות ואחריות הציבור בצל משבר הקורונה
תמונה של גדעון
ד"ר גדעון שניר

עכשיו, כאשר ניכרים (אולי) פעמי סוף הקורונה, והארץ נמצאת בתהליך של היפרדות משלל המגבלות שנכפו עלינו במאמץ לבלום את המגפה בסבב הזה, שייתכן שאינו האחרון, נשמעים עוד ועוד קולות הדורשים להקים ועדת חקירה – כמקובל בארצנו לאחר כל מבצע ברמה הלאומית הנחשב כישלון – כדי למצוא על אשמים, לצלוב אותם, ובמקרה הטוב אולי גם להפיק לקחים לעתיד.

האצבע המאשימה מופנית בעיקר כלפי הממשלה, ורשימת הכשלים ארוכה: קבלת החלטות לקויה הנגועה בהעדפת שיקולים פוליטיים על פני מקצועיים; היעדר דוגמה אישית; כניעה לקבוצות לחץ סקטוריאליות; חוסר יכולת או חוסר רצון לכפות מגבלות; היעדר תכנון, וחוסר עקביות. לדעתי, ברשימה זו חסר האלמנט החשוב והכואב ביותר: האחריות האישית ברמת הפרט.

בתחילת הדרך נענה הציבור להנחיות הממשלה וקיבל על עצמו את הגזרות שהוטלו עליו, אך לאחר הגל הראשון נגלו לעיני כול נבחרי ציבור המפירים באופן מופקר את ההנחיות שהם עצמם גזרו (בעיקר יבוא אלפי חולים מחו"ל ללא כל בקרה), וקבוצות סקטוריאליות שאינן רואות עצמן מחויבות להחלטות ממשלה. וכך, בעקבות היעדר סולידריות ברמה הלאומית, עלתה הטענה שאובדן האמון בהנהגה הוא סיבה מספקת להתעלמות מהנחיות הדרג הרפואי עד לרמה של "איש הישר בעיניו יעשה", ששיאו סירוב להתחסן, באופן המעמיד קבוצות אוכלוסייה רבות בסכנת הידבקות חמורה שמוות בצידה.

הציבור כפרטים נכשל במבחן החשוב ביותר של לקיחת אחריות אישית. אומנם יש מקום לביקורת קשה על תפקוד הממשלה, אך בעוד שהציפיות מההנהגה (אם בכלל היו) מתנפצות אל מול המציאות, קשה להבין את התנהגות הציבור ברמה האינדיבידואלית – ואת זה לא תגלה אף ועדת חקירה ממלכתית.

דומה הדבר לילד בסופרמרקט שאימו מסרבת לקנות לו ממתק, ובתגובה הוא זורק עצמו על הרצפה בצרחות ובועט ברגליו… כפי שאמרה בכירה במערכת הבריאות: "אנחנו לא צריכים את ההנהגה השסועה והמשסעת שתגיד לנו מה לעשות. אנחנו פשוט צריכים כולנו להגן על עצמנו ועל הקהילות שלנו, בלי להתחשבן מול האחר. מה שמונע מהחברה הישראלית להתמודד עם המגפה באפקטיביות הוא חוסר הסולידריות והיעדר שיתוף הפעולה, זה מה שיהרוג אותנו. הקורונה היא רק סיבה משנית… כל מי שעיניו בראשו יודע מה צריך לעשות, ולתחושת מחויבות אישית אין הכרח לסמוך על ההנהגה, ניתן היה לנצח את המגפה בשלב הרבה יותר מוקדם".

יש בנו נטייה טבעית להמעיט בחשיבות תוצאות מעשינו אנו ולהטיל את האחריות על האחר. אל לנו לפזול לצדדים ולחשוב, שאם האחרים מרשים לעצמם לחגוג, לטוס, להתפלל בקהל רב ולהפגין בהמונים, אזי גם אנחנו יכולים, ומה כבר יקרה… אולם זוהי גישה ילדותית, עדרית, חסרת היגיון, המתאימה להמון בספסלי האצטדיון.

גישת האשמת האחר, עד כמה שיש בה צדק במקרה הזה, גורמת לנו וגם לקבוצות האחרות לא לשתף פעולה, ויוצא שכולנו מפסידים. במקרה שלנו, כאשר המנהיגות כשלה לממש את אחריותה לשלום הציבור, לא נותר אלא לממש אחריות אישית בוגרת מתוך סולידריות חברתית בלתי-מתפשרת. בכך נמדדת גדולתו ובגרותו של עם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

    1. על זה אמרו לא פעם: ש" העם בוחר את המנהיגות שהוא ראוי להם"
      או " צריך להחליף את העם"
      או- ש"עדיין טוב מדי ולא מספיק רע- כדי לעשות שינוי, כנראה האחרון מתאים למצב..

  1. וזה עוד כלום לעומת לאן שהציבור הולך ונופל. מצב של הציבור יהיה יותר ויותר גרוע.

  2. המצב דווקא קומדיה מעולה
    צריך להודות לכל מי שיש לו חלק בעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות