לקח אזרחי משנת קורונה

תפקיד האזרח במצבי משבר
תמונה של דרור
דרור שלו

ימי משבר הקורונה, שהתחילו במרץ 2020, הציבו בפני השלטון המרכזי והשלטון המקומי אתגרים רבים. מרבית האתגרים של השלטון המקומי נגעו לטיפול באוכלוסיית הרשות ולסיוע לשלטון המרכזי בטיפול במגפה. הכלים העיקריים של הרשויות היו כלי ההסברה והאכיפה העירונית באמצעות חוקי עזר. הרשויות המקומיות פעלו ללא סמכויות אמיתיות, שיכלו לסייע בהורדת התחלואה, למשל באמצעות סגירת שכונות, סגירת גנים ציבוריים, סגירת בתי ספר ועוד. עם זאת, הרשויות המקומיות פעלו בהבנת תפקידן בהובלת הציבור ואחריותן על החוסן האזרחי, ובכוונה אמיתית לסייע לאוכלוסייה בתחום שיפוטן. מתוך כך התגייסו הרשויות למשימות שאינן בתחום אחריותן בשגרה. נשאלת השאלה: האם בעצם רצוננו להיטיב עם אוכלוסיית הרשות ובעצם הפעילויות שביצענו פגמנו בחוסן האזרחי ותרמנו חלקית לפסיביות של חלק מהאזרחים? והאם תוצאה זו תשפיע על כלל האוכלוסייה במצבי החירום הבאים?

במהלך שנת הקורונה חווינו שלוש תקופות סגר. כל תקופת סגר התאפיינה בפעילות מרכזית שהרשויות המקומיות הצטרפו לביצועה.

בסגר הראשון הוחלט בפיקוד העורף ומשרד הרווחה לחלק מזון לאוכלוסיות המבוגרות החלשות. הרשויות המקומיות, יחד עם פיקוד העורף, הסתערו על המשימה, גייסו מתנדבים והחלו לחלק מזון. לצערי חלוקת מזון זו לא הביאה בחשבון מספר עובדות: ראשית, הנזקקים יכלו להשיג מזון כפי שהשיגו לפני הסגר. לא הייתה מניעה ללכת לקנות מזון או לקבל משלוחים. שנית, אך מעט מהאוכלוסייה הנזקקת קיבלה מזון. רוב הנזקקים לא קיבלו מזון בשל פערים לוגיסטיים בחלוקה. שלישית, במצבי חירום קיצוניים אחרים, למשל רעידות אדמה או מלחמות, הרשויות לא יוכלו לחלק מזון לתושבים השוהים בבתיהם או במקלטים. חלוקת המזון בסגר ראשון בקורונה עלולה להוביל לציפייה מצד האזרחים כי בכל עת חירום הרשות תחלק מזון ישירות לבתים.

בסגר השני הצטרפו הרשויות המקומיות לפרויקט בדיקות הקורונה של פיקוד העורף והקימו תחנות דגימה, אף שאת אותו השירות קיבלו האזרחים בקופות החולים. הרשויות, בעידוד פיקוד העורף, החליטו להנגיש את השירות לתושב ולהביא את הבדיקה כמעט עד לביתו, אם כי בתדירות נמוכה, אף על פי שקופות החולים עצמן אמונות על הנגשת שירותי הרפואה לקהילה. בימי הבדיקות מספרי הנבדקים היו גבוהים, לכן עולה השאלה מה היה קורה אילולא פתחנו תחנות בדיקה. האם חלק מהאזרחים היו נבדקים בכל מקרה או שלא היו נבדקים כלל? האם האחריות הבריאותית מוטלת על הרשות המקומית או על האזרחים?

לפני הסגר השלישי פנה פיקוד העורף לרשויות המקומיות בבקשה להתנדב לסייע בחקירות אמפידולוגיות – תשאולים של חולי קורונה. זאת אף על פי שפיקוד העורף הקים בממון רב מרכז תשאולים. הרשויות נענו והתגייסו בשמחה לסייע, וכך גם זכו בנקודות זכות על ביצוע תפקידן ועזרה לתושבים. במאמר זה לא אדון ביעילות המהלך, אלא בעובדה שחלק מהאזרחים שיקרו, רימו ולא שיתפו פעולה עם הרשויות. האם חוסר שיתוף פעולה של חלק מהאנשים אינו מצביע על חוסר אמון ועל אמירה מצידם כי הקורונה אינה בעיה של האזרח אלא של המדינה?

ב-19.12.2020 התחילה המדינה לחסן את עם ישראל – פתרון  ראשוני, חדשני ובעיקר נכון, שנותן מענה לאוכלוסיות במצבי סיכון – אוכלוסיות המבוגרים ואוכלוסיות החולים – אולם גם אוכלוסיות צעירות יוצאות נשכרות, שהרי גם הן נתונות לסיכון בשל המוטציות האפשריות של הנגיף. ביצוע החיסונים ניתן בידי קופות החולים משום שתושבי המדינה רשומים בקופות החולים והן יכולות לבצע את ההליך הרפואי. גם במקרה זה התבקשו הרשויות המקומיות לסייע לקופות החולים ולפעול יחד, על מנת שכל אוכלוסיית הרשות תתחסן בהקדם האפשרי. הרשויות המקומיות התגייסו, ויחד עם מגן דוד אדום יצרו מתחמי חיסון, שיווקו, פרסמו וקראו לתושביהן לבוא להתחסן.

אף שקופות החולים מתקשרות ביוזמתן לאוכלוסייה שטרם חוסנה, אף שהחיסון ניתן בחינם ולמרות פעילויות השיווק, יש פלח באוכלוסייה שמעדיף לא להתחסן. הרשויות המקומיות ממשיכות בניסיונות לחסנם באמצעות כלי שכנוע. האם ניסיונות השכנוע הללו אינם מסירים מעל אותם מחוסרי חיסון את אחריותם הבריאותית והאזרחית?

עברנו שלוש תקופות סגר, ובמהלכן ביצעו הרשויות המקומיות את מרב הפעולות כדי להיטיב עם האזרח. אני גאה ברשויות המקומיות שהתגייסו למאמץ הלאומי. תפקיד הרשות המקומית לדאוג לתושביה מחד גיסא ולהכינם למצבי חירום מאידך גיסא. אולם נשאלת השאלה האם מאמצינו הרבים לסייע לאוכלוסייה לא הביאו את חלק מהאוכלוסייה לאדישות? האם גרמנו לחלק מהאזרחים להבין שהמדינה תסייע להם תמיד, גם אם אינם רוצים בכך? האם בעצם העובדה כי אנחנו מנגישים את השירות ומחזרים אחרי האזרחים, אנו גורמים לחלק מהם להבין כי אין לאזרח תפקיד ואחריות כלשהי במצבי חירום?

לדעתי, הגיע הזמן לומר "לאזרח יש תפקיד בחירום". על האזרח להכין עצמו לחירום ובעת חירום עלינו האזרחים לתת כתף, תרתי משמע, ולסייע. כך נגדיל את מעורבות האזרחים, את התנדבות האזרחים, את הסיוע ההדדי ואת הערבות ההדדית.

המלצתי: על מנת לתמוך באמירה שלאזרח יש תפקיד בחירום ועל מנת להעביר חלק מהאזרחים מפסיביות לאקטיביות, יש להעביר אליהם אחריות. יש לתאם ציפיות עם האזרח ולהכין אותו למצבי חירום שונים. העברת אחריות זו תתבצע כבר עתה באמצעות הסברה לצד שינוי במדיניות החיסונים והבדיקות והפעלת התו הירוק (סינון היא לא מילה גסה). כניסה למבנה או עסק תותר רק בהצגת אישור חיסון או אישור בדיקה 48 שעות קודם לכן. יש לקבוע תאריך יעד שלאחריו כל חיסון יחויב בתשלום וכל בדיקה תיעשה בתשלום. כך נביא את כל האזרחים להבנה שיש להם אחריות על מעשיהם.

ויפה שעה אחת קודם!

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. אי אפשר לדרוש מהאזרח כלום כאשר מנהיגיו לא מקיימים את ההוראות והחוקים ונותנים דוגמא שלילית

    1. לא בהכרח
      אם המנהיגות לא מממשת אחריותה- האזרח יכול וצריך לפעול להחלפתה
      ואם אין חלופה מתאימה בנקודת זמן נתונה- האזרח- מתוך תחושת אחריות פנימית- לא חייב, אך יכול ורצוי שיכנס מתחת לאלונקה עד שתקום מנהיגות אחראית. כי אחרת- כאוס גרוע עוד יותר

  2. מסכים לגמרי
    אבל צריך אכיפה מלאה ולא לברוח בעצימת עיניים של השלטונות

  3. לדעתי חשוב ביותר זה השילוב בין אחריות ההנהגה ואחריות הציבור – כל אזרח ואזרח בניפרד

  4. הפיכת הישראלים בכל הרמות לממושמעים היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

  5. לפני עשרות שנים כתב מישהו אירה חכמה:
    הישראלים מוכנים להקריב חייהם למען המדיה- אך לא פחות מזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יונתן

מסתכלים קדימה

כיצד להגדיל את הסיכוי לבחירת מסלול מקצועי מיטבי