ויתור כבחירה, כאורח חיים

ויתור – מחילה, קבלת פשרה, הסתלקות מרצון, הימנעות, נטישה, נסיגה, כניעה, הרמת ידיים; הנחה, הקלה, שחרור, ביטול, מתן פטור. דומה לו הערך לתור – לסייר, לתייר, לטייל, לבקר, לנסוע, לראות אתרים, להתבונן, לבחון; לערוך תצפית, לחפש, לבלוש, לרגל; לחקור, לדרוש.

כל מערכת זקוקה למרחב כדי להתקיים. ללא מרחב לא תיווצר תנועה וללא התנועה ייווצר חנק. מרחב הוא גורם דומיננטי בחיים. הנשימה היא אולי האלמנט הקרוב ביותר למרחב, משום שהיא מחייבת זרימה. עם זאת, גם הנשימה היא סוג של "תפיסת חלל", וביכולתה אולי להוביל אל הריק, אבל היכן, היכן שוכן ריק זה ומה מקור כוחו, שאלות אלו נותרות פתוחות. ויתור יכול להתרחש במעשה, בדיבור ובמחשבה. לצורך התהוותו נדרשים השהייה וחקירה, מצב שבו מתוך פעולה מתקבלת החלטה לעצור, ההתבוננות מתחייבת לרגע ההווה. אמנם לרגעים תימשך התנועה שהופסקה, אך בהדרגה תיעצר ותפנה מקומה לדבר חדש, ייווצר מרחב שיאפשר תנועה חדשה.

המורה שלי אומר "כשאתם פה אתם לא שם, כשאתם שם אתם לא פה". הבעיה באורח החיים המערבי ובתרבות הצריכה היא שבסופו של דבר נמצאים לא פה ולא שם, למשל עסוקים באכילה ללא זמן ושהות לעיכול, מוותרים על צמיחה והתפתחות לטובת סיפוק היצר והגדלת התפוקה. נראה כי יש קשר הדוק בין פעילות החושים ורישום המציאות. תיאבון לא מווסת; צורך בגירוי מתמיד; ריח; טעם; מגע – כל אלו יפעילו את מערכות האדם, את הגוף ואת הנפש, ויעלו פעילות, אך בזמן שפעילות החושים מתונה – נוצר תהליך של השקטה. ניתן לדמות את הדברים לאגם שמימיו סוערים; במים סוערים לא ניתן לראות את המעמקים ולא ניתן לייצר בבואת השתקפות ללמידה עצמית. אך האגם השקט מימיו צלולים, דרכו מתאפשרת למידה, חקירה וגילוי.

בחירה בתרגול כאורח חיים נושאת בתוכה את הבחירה בוויתור ומוציאה את המתרגל לתור, לתור בתוך עצמו אחר מחוזות חדשים, מעבר לחומר, מעבר ללוגיקה, מעבר לחושים. הבוחרים בתרגול כאורח חיים ידועים ביצר החיפוש המבעבע בתוכם ולא נותן מנוח. כל מצב שעיסוקו חקירה ושחוזר על עצמו בתבנית – על ציר של סדר ושל זמן – יכול להיחשב כתרגול, אם בגוף ואם ברוח. לרוב תהיה רמה אחת של עשייה, לדוגמה תרגול פיזי, ורמה נוספת של התכוננות, לדוגמה התודעה. התרגול מצייר את קווי הדרך והמתרגל לומד לחקור את כוחו האדיר של הרצון או של האי-רצון, להניע אותו ולווסת אותו, ככלי לריקון, ליצירת מרחב חדש.

 כשאני עוסקת בתרגול יוגה יכולים לעלות בתוכי מצבי תודעה כגון פחד ותקווה, שניהם מזינים זה את זה. כשהגוף שוקע בהדרגה בתרגול, רגע ההווה אוסף אותי לתוכו, והתקווה – שעניינה העתיד – נושרת כלא רלוונטית; באין תקווה סר גם טעמו של הפחד, חושיי ממוקדים בכאן ובעכשיו, סקירה פנימית מהירה מאפשרת לי להבדיל בין עיקר ותפל ולהתמזג כל כולי ברגע הנוכחי. אלו רגעי ערות וחירות, רגעי דממה ומרחב. בימינו נשמע ויתור על התקווה כהנחיה לא מקדמת, אך עבור המתרגל יישמעו הדברים כהמלצה הניתנת למכור להפסיק לצרוך את הסם. חווית הוויתור היא בחירה, ובאפשרותה להפוך למרחב שאם וכאשר הוא נוצר יתמיר עצמו לחדוות הנתינה – מתנה אשר מחברת את ההווה לאין-סוף גווני השמיים.

תודה למורים הבכירים שמהווים דוגמה והשראה לאורח חיים זה, תודה למנחים ותודה להולכים בדרך.