כרוניקה של אובדן משילות

מדינת ישראל נגועה בחוסר משילות – תוצאה של התנהלות שלטונית לקויה ארוכת שנים. חוסר המשילות פוגע ביכולתה של המדינה לממש מדיניות אפקטיבית כלשהי בארץ ובאזור, וכך הדמוקרטיה שלנו – שאינה "מאוימת על ידי כוחות דיקטטוריים מבפנים", כפי שנטען בהפגנות מתוקשרות היטב – נגררת לכדי אנרכיה, שחומרתה מתגלית דווקא בשעת מבחן המגפה, ומחירה בחיי אדם וברווחתם עולה על נזקי מלחמותיה עם אויבים מבחוץ. ולכך דוגמאות רבות.

מתחיל מבית, כאשר שתי האוטונומיות – החרדים מזה והמגזר הערבי מזה – מתנהלות כישויות עצמאיות המקיימות יחסי גומלין בעייתיים עם ממשלות ישראל. אלה נתפסות לעיתים כבנות ערובה במשא ומתן, ותוצאותיו – בצורה של עול-יתר – מוטלות על כתפי רוב הציבור הישראלי. משבר מגפת הקורונה הציף ביתר שאת את הפערים בחלוקת הנטל, שאם עד כה היו איך שהוא נסבלים – ניכר שהפעם נגדשה הסאה.

התופעה הבולטת ביותר בימים אלה היא האופן שבו הממשלה מתנהלת (או שלא) מול המגזר החרדי, העושה כבשלו תוך התנערות, אם לא התרסה והצגת אולטימטומים, לנוכח כל ניסיון לכפות התנהלות ציבורית אחראית בהתמודדות עם המגפה. המחיר מתבטא בהתפשטות חסרת אחריות של התחלואה והתמותה בקרב בני צאן מרעיתם של האדמו"רים, הגודשים את בתי החולים עד כדי קריסה. ואם לא די בכך, בירושלים רוגמים שוטרים ומחבלים במסילות ובעובדי הרכבת הקלה, זו המיועדת לשרת את צורכי התחבורה שלהם עצמם. התרפסות המנהיגים בפני רבנים ושליחיהם מעוררת בוז, מה עוד שמספר דו"חות המשטרה לסרבנים שבהם הוא הנמוך ביותר בין הקבוצות בארץ, ומעיד על עוצמת השפעתם הפוליטית.

המגזר הערבי: אמנם מתחילים להתגלות סדקים ב"אנטי" המסורתי להכרה במדינה היהודית, בצורה של מוכנות להשתלב בעשייה הפוליטית האזרחית, יותר מעורבות בכלכלה, בתעשייה, בשירותים הרפואיים והאקדמיה, וחלק מהנוער אף מוכן ללכת נגד הפוליטיקאים ולהשתלב גם בשירות לאומי על גווניו השונים. עם זאת, עדיין יש בעיות ניכרות ביחסים בין האזרחים הערבים למדינת ישראל.

בעיה בוערת ונפיצה היא האלימות והפשע בחברה הערבית והבדווית, שחדרו ללא הפרעה לוואקום המשילות הממלכתית. אף ממשלה לא ניסתה להתעמת באופן נחרץ, ובמקרה הטוב יצאו ידי חובה בהקמת ועדות – ועדות תכנון או ועדות חקירה – עקרות, והבעיה הועברה לכתפי הבאים אחריהם. על כך נוספה המיליטנטיות של מפלגות המגזר, שבאופן מודע עשו הכול כדי לשמר את הבעיות כאמצעי להגברת הניכור מהחברה הישראלית וליצירת הזדהות מלאה עם הפן-ערביות האנטי-ישראלית. אם עד כה מנעו הערבים את כניסתם של כוחות השיטור ורגמו אותם באבנים (חרפת פרעות 2000), היום, לנוכח ההרג הפנימי הבלתי נתפס, הם דורשים שהמדינה תפעיל את משילותה ותעשה סדר, עד כי יש המבקשים להפעיל את השב"כ שנוא נפשם. בה בעת הם עצמם יושבים על הגדר במקרה הטוב, ועדיין רוגמים ומגדפים את השוטרים העבריים המחרפים נפשם תרתי משמע. עכשיו, לאחר דור של היעדר משילות! האם יש היתכנות לכך?

אובדן המשילות חמור עוד יותר במגזר הבדווי, עם הטרור החקלאי, ביזת נשק ממחנות צבא, הברחות סמים, כנופיות הפרוטקשן, השתלטות על קרקעות מדינה, בנייה בלתי חוקית, כולם תוצאה של הפקרה מודעת של הזירה לכוחות פשע. האפשרויות להשיב את הסדר על כנו נגנזו זה מכבר לאחר שתכנית החילוץ החשובה של אהוד פראוור נקברה.

באותה שעה אנו צופים בתמונות של עשרות אלפי פלסטינים החוצים את הגדר מדי יום באין מפריע לעבודה בישראל – מטריד ביותר. מלבד העובדה שאין כל בקרת קורונה, הם לומדים מהר מאוד שאין משילות, כאשר בחסות כוחות הביטחון מתירים הסתננות חסרת מעצורים של פלסטינים לשטח מדינת ישראל. שב"ח, אם במקרה נתפס – מקבל טרמפ חזרה לשטחי הרשות, ולא יהסס לחצות את הגבול בפעם הבאה כרצונו. היום לעבודה, מחר אולי – לטרור. כך יהיה גם בעתיד.

מצב זה מזכיר את ההסתננות של 50 אלף מבקשי העבודה מאפריקה דרך גבול מצרים. העמיסו אותם באוטובוסים, שפכו אותם בדרום תל אביב והניחו אותם לנפשם. כל זה התנהל ללא הפרעה עד שמישהו התעורר באיחור רב לבנות גדר ולשמור עליה! היום אולי אין מסתננים, אבל יש הברחות סמים שגרתיות בידי "לוחמי" הפזורה הבדווית. אלה גם פושטים על יישובים חקלאיים ועל מתקני הצבא ובוזזים מכל הבא ליד באין מפריע ובחסות החוק בישראל הכובל ומונע הפעלת כוח אפקטיבי מרתיע כלפי הפורעים.

המצדדים בהסכמי אוסלו להקמת שתי מדינות לשני עמים מדגישים את החיוניות של שימור רוב יהודי דמוקרטי. אך למרבה האירוניה, כחצי מיליון פלסטינים (אין נתונים רשמיים) כבר מימשו את "זכות השיבה" והצטרפו כתושבים למדינת ישראל, אם על ידי נישואים פיקטיביים, אם ב"איחוד משפחות" חד-סיטרי, אם כתוצאה מקליטת משפחות של משתפי פעולה וסייענים. המעניין הוא שדווקא ערביי ישראל מביעים מורת רוח מזליגה זו, שכן הם מוצאים מקלט בעיירותיהם. ואצלנו – ארגוני "הזכויות" עושים הכול, ובהצלחה ניכרת, כדי לקדם את קליטתם של מהגרים, מסתננים ופולשים מכל סוג – בניגוד לצורך אמיתי לשמר רוב יהודי בישראל.

ולבסוף – סאגת המתנגדים לחיסונים בסיסמה "חופש הפרט וחופש העיסוק", הזכויות המקודשות בחסות בית המשפט בישראל יותר מזכות הציבור לחיים. הסגידה לאינדיבידואליזם בארץ חזקה אפילו מזו הקיימת בארה"ב, שם מחייבים עובדי ציבור להתחסן, ללא צורך לשחד אותם בממתקים, אלא כחובה אזרחית המובנת מאליה. "חוק הלאום" (במתכונת כזו או אחרת) תפקידו להגן על הציבור מפני שרירות ליבו של הפרט האנוכי, אך אצלנו, בהיעדר משילות, מערערים ומסתייגים.

מה עוד צריך לקרות כדי שהעם יתעורר, אם למעלה מחמשת אלפי חללי המגפה עד כה עוד לא עשו זאת? לפנינו הזדמנות לעשות מהפך במבנה המערכת הפוליטית. במקום ביזור – התלכדות שתי המפלגות המובילות, ניסוח סדר-יום אחד מחייב בלתי סחיט, העלאת אחוז החסימה ל-5–7 אחוז. כך ניתן יהיה להבטיח ממשל בעל יכולת משילות אפקטיבית, המשוחרר מסחטנות סקטוריאלית. בידנו (בקולנו) עתה האפשרות הנדירה לתיקון המצב.