גילוי נאות: כנראה שמעתי סיפור זה ממטפלת הודית קשישה בילדותי.
בכפר קטן בצפון הודו חיו האנשים חיי שלווה ורעות. הילדים התרוצצו בשדות וטיפסו על העצים וההורים חרשו את השדות וקטפו מהמטעים. קראו לו כפר האושר (סוקקא).
יום אחד בין הערביים הגיח נמר מהיער וחטף וטרף ילדה בזמן ששיחקה עם חבריה. מאז אותו היום השתנו אורחות החיים בכפר. בני הכפר הסתגרו רוב היום בביתם ואף היו כאלו שיצאו לעבוד בשדות עם רובה על כתפם או חרב גדולה על ירכם. הילדים כבר לא הורשו לשחק ולצהול כאוות נפשם וישבו במתחמים מגודרים ומוגבלים שסביבם פטרלו מבוגרים. מאימת הנמר הטורף הטילו אנשי הכפר על עצמם סגר הדוק. כפר האושר הפך לכפר הסבל (דוקקא). בני הכפר היו נועלים דלתות וחלונות על בריח ולעיתים היו שומעים צרחות אימה מילד שהתעורר מחלום או זקנה שדמיינה טיגריס מזנק עליה למראה גור חתולים משתובב.
אופקקא (שלווה) הצעיר, בן הכפר, גמר אומר לשים קץ לסבל האנשים ויצא אל היער לצוד את הנמר. במשך שבועות וחודשים היה חוזר בידיים ריקות ואימת הכפר לא פגה. לאופקקא היה ידיד נפש בשם פנניא (תבונה). הוא אמר לאופקקא: עכשיו תנוח ואני אצא למשימה. כעבור מספר ימים שב פנניא לכפר ובכלוב הציד נמצא הנמר האכזר. כל בני הכפר, זקנים, נשים וטף, יצאו במחולות, פתחו את הדלתות והחלונות ושוב יצאו בשמחה לעבוד בשדות ואף הילדים יצאו מהסגר וזכו בחופש המיוחל. שוב הפך הכפר למקום שלווה ושמחה.
לאחר שנים רבות, אופקקא ופנניא כבר קשישים, בא פנניא לבקר את אופקקא על ערש דווי וגילה לו שלא צד את הנמר, אלא קנה אותו מגן החיות בעיר הגדולה.
25 תגובות
🙂
זאב זאב
הרבה בראש שלנו, אבל לא הכל.
ילדה נטרפה באמת
אכן הפואנטה היא האבחנה הדקה בין מציאות להמצאות
כתב עליה לפני שבוע כאן באתר?
לדעתי, אמת אלטרנטיבית הינה תעתוע של התודעה.
תרגול נכון מסייע בצמצום הפער בין השתיים.
לדעתי לא תמיד ניתן לפשט את המציאות לסיפורים של הודים קשישים. סיפור יפה אך לא מייצג את המצב היום.
לתומי חשבתי שדווקא הסיפור כמשל מדגיש כמה המציאות מתעתעת ומורכבת
אכן סיפור שהולם את רוח התקופה. המציאות לא ברורה עד הסוף. אי אפשר לדעת אם הנמר נתפס ואם כן, האם זהו הנמר הנכון
ואם בכלל יש נמר
גדעון
פסי הטיגריס ממחישים את הפיספוס במשל שהבאת:
הטיגריס במשל הוא יצור אחד מוגדר שתקף חד-פעמית, ולא נלכד מפני שלא הופיע עוד. לעומת זאת בנמשל – המציאות שלנו – התקיפה מתמשכת והולכת ורחוקה מלהסתיים, ואינה ניתנת לזיהוי בתוקף מוגדר.
ההבדלים שציינתי הם פגם מהותי במשל ומי שאינו מבחין בהם עלול לטעות בהבנת המציאות ולפעול על סמך הדמיון. הדמיון, מצידו, הולך באפיק ההרגעה הכוזבת (או במקרים אחרים באפיק החרדה הכוזבת) בגלל ההטיות הקוגניטיביות שאינן יודעות להתמודד יפה עם מצבים הסתברותיים, שאינם משורטטים בפסי שחור/צהוב ברורים ומרשימים.
במשל מתוקן – אחרי ש"ניצוד" הטיגריס הקנוי והתושבים יצאו ממחבואיהם בתחושת רווחה, המשיכו פה ושם ילדים, נשים שיצאו לשאוב מים וקשישים שיצאו לטייל בערב להיעלם לבלי שוב. אמנם תושבי הכפר האמינו שתושבי הכפר הסמוך הם האשמים והכריזו עליהם מלחמה, אבל הדבר רק הוסיף חללים, ולא הושיע איש.
מודה לך שהוספת את הצד הראלי שמטיל ספק בהתאמה שבין המשל וברלבנטיות שלו לקורונה.
מסכים איתך שאין לזלזל באויב הנוכחי ואין להפיח תקוות שוא. תודה
תמיד יהיה נמר שמסתובב ומהווה סכנה, והשאלה היא איך להמשיך לחיות למרות הפוטנציאל המסוכן, ואיזה מחירים משלמים כשמנסים לחיות 'על בטוח'. חיים שיש בהם הימנעות וחרדה, הינם מצומצמים ביותר ויש להם מחיר כבד.
ובגלל כל אלו, אהבתי את הסיפור.
מדויק וחד. להסגר בחרדה..להיפתח בשאננות או כל הקשת שבינהם. תודה על התגובה המשלימה את הקודמת של פ.ב.
מסכימה עם הבחירה שאת עושה, אבל רוצה לחדד נקודה שלא הועלתה בסיפור.
הבחירות שאנו עושים במקרים כאלו, צריכות להיות מבוססות על על שקיפות מלאה, הבנה של המורכבות ובחירה בהתנהלות שהינה שפויה ומייצגת את סדר העדיפויות שלנו בהקשר הרלבנטי ולאותה עת
אופיו של משל שהוא מעט מעורפל כי אם היה שקוף היה מאבד עומק וגוון.
קנה לנו נמר
מרגע שיודעים שהנמר נקנה הוא מאבד מכוחו
סוף הסיפור הפתיע והצחיק אותי. אמנם הנמשל אינו אחד לאחד למציאות חיינו היום. אך התבונה האנושית רבת השנים, אכן עוזרת במציאת פיתרון – החיסון.(דווקא הפעם איני בטוחה שהשתמשו בחיות לניסיון החיסון)והשלווה והתבונה יחדיו מסייעות להקטין חרדה. הרי גם היא גורמת לחולי.
נראה לי ששם הכפר אושר ניתן לכפר לאחר הופעת הסבל. ולא ניתן לו מראש.
מופתעת שהמילים אושר וסבל הן מילים דומות, מתחילות בצליל אחד שונה ומסתיימות בצליל אחד זהה.
דברי תבונה הבאת לנו לכאן.
אכן, המבין עד תום את הדוקקא(סבל) יזכה בסוף בסוקקא(אושר).
וחכמים
מנסה להשתמש בעיקרון של ״תערו של אוקעם״
ביקשת להגיד שעובדים עלינו עם הפתרונות שמספקים לקורונה?
שמירת מרחק מניעת התקהלות, היגיינה, מסכות, חיסון(יעיל)..הם הכלים להביס את הקורונה.
המשל טוען שלתודעה יש עוצמה בתהליך הריפוי.
תיקון קטן. היה צריך לכתוב שבכלוב היה נמר. הלא זה לא היה הנמר האכזר. הקורא יבין שהתושבים חשבו שזה הנמר האכזר אבל אם כתוב שבכלוב היה הנמר האכזר אז הם צדקו.
אין ים אכזר ואין נמר אכזר..זו הגדרה אנושית.
הטבע הוא טבעי.
הערתך לוגית וחדה תודה.