אז והיום

סיפורו של י"ל פרץ
שרטוט של הוירוס
קורונה תמונה: https://www.scientificanimations.com/ h.m.wikipedia.org

כמעט שנה אנו חיים עם מגפת הקורונה, שמכה בנו בלי הבדל. הן החולים נפגעים והן העובדים המובטלים. נראה כי רק העובדים הקבועים במערכות השלטון – משרדי הממשלה והעיריות והמרצים באוניברסיטה והמורים הקבועים – בהם לא פוגעת הצרה הכלכלית. גם נבחרינו – שרי הממשלה וחברי הכנסת והעומדים בראש הערים והמועצות האזוריות – בהם אישית לא פגע הדילול בכלכלה. אך די לעסוק בהווה, ואולי ראוי להפנות עינינו ולראות כיצד התמודדו עם מגפה מעין זו במאה התשע עשרה אחינו בית ישראל שחיו במזרח אירופה. אז, כשהסיבה למגפה לא הייתה ידועה ותרופה לא הייתה וגם חיסון לא היה מוכר – ראו מה כתב על כך הסופר היהודי הגדול  י"ל פרץ. בסיפורו "יוסי בחור הישיבה" תיאר בפרק הראשון את תגובת היהודים בעיירות למשמע התקדמות המגפה. אין זה תיאור רשמי, רק דיווח ספרותי, אך אין הוא רחוק מהאמת. וכך פותח הוא את סיפורו:

"היא הולכת, הולכת וקרבה! בהכפרים מסביב – סכנות נפשות! רבונו של עולם, מה נעשׂה? כל איש ישמור פיו ולשונו מלהזכיר את שם המגפה. אך הפחד גדול מאד… בכל יום ויום ידיעות ושמועות רעות. מאפּטא מודיעים, כי שם נפל בחוץ נושׂא-מים ולא קם עוד. באוֹסטרוֹב נחנטו שני יהודים… בברטקיב יושב דוֹקטוֹר שבא מוַארשה, ותלמיד האוניברסיטה עוזר על ידו. רחליב סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא… בצוֹיזמיר העיר, השם ישמרנו, נופלים בני אדם ומתים כזבובים."

ומשמועות עובר המספר למצב הכלכלי, והדמיון לימינו אנו מתחדד: "המסחר יורד, ויראת-שמים תתרומם… סוחרי-תבואות יושבים תחתיהם מיראה לצאת משער העיר. הסרסורים יש להם נקיון-שינַים. הבתים מתרוקנים. בכל ערבי שבתות נושׂאים איזה כלי או חפץ אל המלווה בעבוט… גם בתי המסך אבלו, נפלו…"

וממשיך הסופר ברוך הכישרון ומתאר את החזרה בתשובה של יהודים שהחלו לחשוש שהתנהגותם היא זו שהביאה את המגפה כעונש מאלוהים: "תחת זאת הסירה אשת הרופא מעל ראשה את הפאה הנכרית, ותלבש תחתה האַר-בּאנ"ד פשוט, כאשר תשׂאינה הנשים הכשרות… איזה משׂכיל מסתתר התוַדה בגלוי וישׂרוף בפומבי את “אהבת ציון”, והתחיל לומר תהלים בכל יום… שפחת הבּלן באה פתאום אל הרב לקחת מוסר על עווֹנה הרב, ותודה כי בערבי-שבתות היתה מציצה בעד החרכים אל הרוחצים…"מעבר לכך, בעלי מלאכה וסוחרים שלא תמיד פעלו בהגינות החלו גם הם לחזור בתשובה. וכך הוא כותב: "ישנם כעת חייטים המשיבים את ה"יתּוּר", קצבים בלי אבן ואבן ועם עודף גדול". והנה כיצד מתאר את הנעשה בין האנשים: "והפנים ירוקים ולבנים, והשׂפתים נצרבות. והעינים עגולות ומלאות פחד, וכל ראש כפוף. בחוצות דממה: פה ושם חבורות קטנות, אנשים לחוד ונשים לחוד, עומדים ומתלחשים בלי לחש, מנענעים בראשיהם ובידיהם ובכתפיהם, והעינים נטויות השמימה, אולי ירחם!…"

ומכאן כמה דרכים להתגונן מפני המגפה: "בוַארשה, מספּרים, פתחו בתי-חמין לעניי עם, גם מזונות פוסקים להם בזול, מחלקים גחלים להסקה, מלבושים – הכּוֹל בעצת אלה הידועים… הכּוֹל ללכת בחוקותיהם, ולכל היותר למצוא חן בעיני הרשוּת… פה ישנן צדקות אחרות: "מאיר בעל הנס", "יהודים טובים" … במוצאי-שבת מציגים בחלונות נרות להדלקה לשבת הבאה… לוַאסיל בית-טחנה סמוך להעיר; וכבר נמנו וגמרו לגנוב בלילה את אבני הריחים ולקברן בבית-הקברות… גם יתום ויתומה נכונים להנשׂא זה לזה…ומלבד זאת כמה בתי-כנסיות יש ליללה ולזעקה, וכמה קברים למדידה". ובני העיירה טוענים: "ולמה אנחנו מחשים? העוד לא כלו כל הקצין? הניתן לאויב לבוא במחננו? היה לא תהיה! הנרות להדלקה בשבת נכונים כל ימי השבוע, יבוא ליל חושך ואבני הריחַיִם של ואַסיל אינן… גם יתומים נשׂיא…"

באותו סיפור המגפה לא הגיעה לעיירה בסופו של דבר, אך התיאור העסיסי מראה כי על אף הרפואה המודרנית שלנו והמערכות השלטוניות והחיסונים והמסכות – גם במצבנו עדיין רלוונטיות לא מעט התמונות שתוארו כאן.

רפואה שלמה לכולנו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

    1. לצערנו – להיפך. חילול השם על ידי הפקרות החרדים, תפילה ולימוד לפני "ונשמרתם מאד לנפשכם". פיקוח נפש דוחה תורה – על כך חיינו והנה – הכול מהופך.

    1. אכן על כך בוכה הנביא. אוי לנו שהתרחקנו מיצירות העבר ודבקנו בדברים בטלים בהווה. עוד מעט גם לא יסתכלו על ציוריי רמברנט, מוזיקה של בטהובן ויצירות של י. ל. פרץ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יונתן

מסתכלים קדימה

כיצד להגדיל את הסיכוי לבחירת מסלול מקצועי מיטבי