עולם המחר

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 לא רק זעזעה את אמות הסיפים של מדינת ישראל והחברה הישראלית והיהודית אלא שינתה את תפיסת עולמנו ואת הווייתנו החברתית מקצה אל קצה. לא בכדי עולים בתקופה זו אירועים שונים המחזירים אותנו לתקופה ההיא, למשל אירועים טלוויזיוניים כמו הסדרה "נעילה". וכל כך למה? מאחר שבנקודת הזמן של אוקטובר 1973 חלה מהפכה בחברה הישראלית. האליטות החליפו מקום. השינוי שעברה החברה נתגלה לא כאירוע חד-פעמי ורגעי, אלא הצביע על מהפכה כוללת בתפיסת העולם של שבטי ישראל השונים, אשר העבירו את מגוריהם משכונה חברתית אחת לשכונה חברתית אחרת.

מאז אוקטובר 73 רעדו אמות הסיפים בחברה הישראלית. כוחות עלו וכוחות ירדו, מחנות צצו ומחנות פוליטיים אחרים ירדו מהמפה. הפוליטיקה הישראלית השתנתה, ואם בתחילה נדמה היה כי מדובר בשינויים מינוריים בתפיסת העולם, במהרה נוכחה החברה הישראלית לדעת כי שינויים אלה משמעותיים ונוגעים לכל תפיסת עולמנו. מאז מלחמת יום הכיפורים הפכנו לחברה אחרת ושונה לחלוטין משהיינו קודם.

מדוע הדבר חשוב? כיוון שכשנמצאים בתהליך לא חשים אותו, בהעדר פרספקטיבה. והאמת היא שלכולנו נדרש זמן להבחין ולחוש שאנחנו בעיצומה של תקופה שבה מוקדי הכוח השונים השתנו לחלוטין ולבלי חזור.

מאז מלחמת יום הכיפורים עסקתי בהרצאות שונות לפני ציבורים וקהלים שונים בארץ ובעולם. לפני כולם הזכרתי את הזיכרונות המשותפים לכולנו הקשורים במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. התחושות, החשש מאובדן מוחלט, מחורבן בית שלישי, הפחד מפני גלות חדשה, כל אלה היו חלק מהרב-שיח שאני ושכמותי ניהלנו בחברה הישראלית בארץ ובחברה היהודית הבין-לאומית בפזורות השונות. אך באחת ההרצאות כאשר שאלתי "האם אתם זוכרים ש…" או "האם אתם נזכרים כש… " בהתייחסויות לאירועים של ערב המלחמה ומוצאי המלחמה, התבוננתי בקהל ולפתע נעצרתי ושאלתי: אלה לא היו שם?? הציבור הזה איננו חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו? יש זיכרון של אלה שנולדו לפני ויש זיכרון של אלה שגדלו ונולדו אחרי, והזיכרונות הללו אינם דומים.

את כל זאת אנו רואים היום בסדרות השונות המנסות להחזיר אותנו, דרך תכנית טלוויזיה וחקירה, למה שהיה פעם. ומסתבר שהדמיון לוקה בחסר. על כך יש מקום לקיים דיונים ועל כך יש גם להבין שהפתרונות שצמחו אינם פתרונות נכונים, שכן כל פתרון מיועד לציבור אחר. לציבור הזוכר, לציבור הלומד ולציבור שלא היה מודע בכלל.

אבל בתקופה זו, שאנו חווים כיום, שוב נוצרת מציאות חדשה. מדינת ישראל לעולם לא תהיה אותה מדינת ישראל שהייתה לפני פרוץ מגפת הקורונה. מגפה מטבעה היא מערכתית והיא פוגעת במערכת כולה. השיקום הוא ארוך וקשה, ומלווה בנכויות רבות. אך קודם כול על החברה להכיר בכך שבתוכה יש קהלים שונים.

ילדי ישראל של תקופת הקורונה הם ילדים שונים מילדי ישראל שלפני פרוץ המחלה. הם גדלים בעולם מעוות, מסוכסך, חסר ביטחון וחסר חזון, עם אופק לא ברור ועם תחזיות לא ידועות בשום דרך וצורה המאפשרות לנו לסמוך על כך שמה שנחזה היום הוא מה שיקרה מחר.

החברה הישראלית נפלה למשבר הנוכחי באובדן מוחלט של שליטה עצמית ושליטה פנימית. לא לחינם היא אינה מצייתת. לא לחינם היא אינה מוותרת על סיפוקים מיידיים, לא לחינם היא אינה מוכנה לספוג אחריות עבור חלקים אחרים. היא הפכה לחברה משוסעת, ממורמרת, לא מסבירת פנים ולא מאוחדת. מנהיגות עבר שחשה שעולמה הקודם נגנב או נחטף ממנה מתמודדת בגלים של כעס וברצון להיפרע מאלה שנחזים בעיניה למחריבי העולם הקודם.

המנהיגים של היום רואים עצמם מאוימים ואינם מוכנים להתפשר ולקבל את אנשי האתמול, המאיימים על עולמם העכשווי. ומנהיגים שבדרך טרם גיבשו את תפיסתם וטרם יודעים איזה מחנה עומד בפניהם, מה האידאולוגיה המובילה אותם, מי מנחה את הכיוון ומי רק מסתפח לתקופה מסוימת כדי להחליף תחנת מוצא, כדי למצוא כיוון טוב יותר.

מסתבר שהמאמץ העולמי הנכון ביותר היום הוא להיערך לבניית עולמנו החדש, שחרב לנגד עינינו ולא השכלנו להבין. מיליון מובטלים אינם אפיזודה. זהו אירוע המטביע חותם על עם שלם לימים רבים. אבל כשהתופעה חוזרת על עצמה במדינות אחרות ברחבי העולם, מסתבר שהעולם כולו נתון בתוהו ובוהו קשה. מהניסיון של מדעי הטבע אנו יודעים שכאשר הגוף נחלש, נחלשת המערכת החיסונית. וכמו במדעי הטבע כך במדעי החברה – המערכת החיסונית החברתית, המסייעת בהתגברות על משברים מערכתיים, היא כיום חלשה בכל העולם, וחלשה מאוד אצלנו בבית. אין בנו סובלנות או סבלנות, אין אורך רוח. לא הבנה ולא יכולת הקשבה. אף פתרון שתרמו אנשים חושבים לא אומץ, בליל של רעיונות שאנשים נהנים לזרוק לחלל החברתי אבל מעטים ממהרים לאסוף וליישם.

ואז מסתבר שהחברה הישראלית היום משוועת למשכוכית – הכבשה המובילה את העדר, זו אשר העדר צועד בעקבותיה. להפתעת המדענים, המשכוכית אינה מיוחדת, היא לא חכמה יותר והיא גם לא יפה יותר ולא חזקה יותר, אבל היא נבחרת להיות המשכוכית שתוביל את העדר למקום מבטחים. אנו חיים בעידן נטול משכוכית. אין לנו אנשים פשוטים שרוצים לעשות את העבודה אלא פסאודו-מנהיגים שהצליחו או כשלו בתפקידי עבר ומהם מנסים לקטוף את הצלחתם בהווה. לכך אין סיכוי במשבר מסוג זה.

עלינו לעצור ולהתחיל בחשיבה מחודשת. לא כל אחד יחשוב עבור האחר אלא כל אחד עבור עצמו. אבל בדרך שתאפשר לחבר את המחשבות הטובות כדי להתמודד עם המחר המאתגר והמטריד את כולנו והדורש מאיתנו את המקסימום בתקופה הנוראית הזו. מה שנדרש ביותר היום בכל חבר הוא היכולת ליצור אמון בדמות שתוליך ותוביל לעתיד ואופק נקי וטוב יותר. הציבור צריך להאמין ולבחור במתאים לו עבור תוצאה מיטבית.