פרשים יהודים על גדות הסירֶט

ניסיון השתמטות מגיוס לצבא היה נפוץ מאוד בקהילות היהודיות במזרח אירופה – מדובר הרי במדינות שהפלו את היהודים לרעה, לא אפשרו להם לרכוש קרקע ולעבוד במקצועות חופשיים, וכן הלאה – וכל זה במקרה הטוב שלא העלילו עליהם עלילות דם ולא ערכו כנגדם פוגרומים שפגעו בנפש וברכוש. וזאת לדעת שהשירות הצבאי בארצות אלו לא דמה כלל לשירות הצבאי בישראל, כאשר החייל יכול להתקשר למשפחתו בטלפון, לקבל חופשות לפחות אחת לחודש, ואם מדובר בשירות לא קרבי – אפילו לחזור הביתה כמעט כל ערב. בארצות אלו לא היה אומבודסמן שאליו ניתן להתלונן על יחס לא נאות מצד המפקדים – יחס כזה היה לחם חוקם של בעלי הדרגות במחוזות אלה.

דרכים רבות ננקטו כדי להשתמט מגיוס החובה, כגון הִתחלות, תשלום שוחד וכמובן הגירה לארצות המערב, בעיקר ארצות הברית. ברומניה, שהעניקה ליהודים זכויות אזרח לזמן קצר – עד שבוטלו מיד עם עליית השלטון הפשיסטי ששיתף פעולה עם היטלר – מצאו היהודים דרך "ללכת עם, ולהרגיש בלי". מסתבר ששלטונות הצבא העניקו הנחות מפליגות למי שביקש להתגייס לחיל הפרשים. במקום להתענות שנים במשטר צבאי מבהיל, ורחוק מהבית – והרי את הבית לא ראו המגויסים עד תום השירות – הפרשים נדרשו רק לשלושה חודשי טירונות, ואחר כך הפכו לחיילי מילואים נכונים לכל קריאה. אבל מסתבר שכדי לזכות בהטבות מפליגות אלו חייבים היו להיות עשירים, כי הפרש המגויס היה צריך לקנות בכספו סוס, אוכף, בגדי פרש ומגפי פרשים, ואת כל אלה היה עליו לשמור במשך שלוש שנים, לאפשרות שייקרא לדגל. הצבא העניק לפרש רק את כלי הנשק ואת המסטינג.

עד כאן מידע שקיבלתי מאבי, שהיה פרש בצבא הוד מלכותו פרדיננד הראשון, מלך רומניה. אימא יהודייה הייתה מוכנה למכור את הכותונת האחרונה שלה, ובלבד שבנה היקר לא יסבול עינויים בצבא הרומני. לאבי היה מזל מיוחד: הוא עבד כיערן ראשי בחברה יהודית ושמה "גרינברג את הרמן", שהתמחתה בחטיבת עצים ושינועם על פני רפסודות על הנהר. מעסיקיו אהבו אותו, הם לא רצו להפסיד עובד נאמן כמוהו, לכן הציעו לו הצעה שלא יוכל לסרב לה: הם יקנו לו את הסוס, את האוכף, את המדים והמגפיים, והוא יתגייס לחיל הפרשים לשלושה חודשים, ואחר כך יחזור לעבוד במשרה שתחכה לו.

הטירונות לא הייתה קלה: מסדרים וכל שאר ההבלים שצבא מתמחה בהם מימי קדם ועד ימינו, אבל שלושה חודשים עוברים מהר יותר מאשר שלוש שנים. לאבי הסתבר שרוב הפרשים בגדוד שבו שירת היו יהודים, וליהודים יש תמיד שתדלנים שמנסים לסייע לאחיהם בצרה. במחנה הרי אכלו מאכלים שלא ממש הותרו על ידי התורה, אבל עם זה השלימו, בהאמינם שהקדוש ברוך הוא יסלח, וכי יצומו? אבל אז הגיע חג הפסח (1927!), ואף שרוב הפרשים היהודים היו חילונים, ואפילו מתבוללים – לא יכלו להעלות על דעתם לבלות את ליל הסדר במחנה המעופש. מפקד המחנה לא ראה שום סיבה לשחררם לליל הסדר. מבחינתו, כמו שהנוצרים יחגגו את חג הפסחא במחנה כך ראוי שיעשו גם היהודים.

מה עושים? אחד הפרשים קיבל "אפטר דיוטי" בשל עניין משפחתי, מיהר אל רב העיר בוטושאן, בקרבת המחנה, ושטח בפניו את הצרה שנפלה על הפרשים היהודים שיימנע מהם למלא מצוות הסדר. הרב חבש את הצילינדר וביקש ריאיון אצל הקולונל. הקולונל היה עקשן, ולא הסכים להיענות לבקשת הרב, וזה מחל על כבודו וכמעט כרע ארצה לפניו. הקולונל התרצה, אבל דרש שאחרי הסדר כל הפרשים היהודים יחזרו למחנה, ואוי לו למי שיאחר!

אבא שלי לא איחר, הוא פשוט לא חזר באותו הלילה למחנה. יותר מכך, לאורך כל הפסח הוא נעדר. כמו כל הפרשים היהודים הוא קיבל פס בערב פסח, שנרשם עליו באותיות גדולות שחובה להתייצב למסדר בשעה 22:00. אבא שלי, אז בן עשרים, יצא לעיר, והתלבט אל מי, מכל הקרובים שיש לו בעיר בוטושאן, יבוא לסדר מבלי להעליב את השאר. לפתע עצרה לידו מכונית ומתוכה קרא לו מישהו להיכנס פנימה. הסתבר שהייתה שם משפחת הרמן מהפירמה "גרינברג את הרמן". "בוא, אתה נוסע אתנו להוריך בפרומושיקה. עלה!"

אם הבוס אומר, אבי מציית ועולה למכונית. ב-1927 מכונית הייתה אטרקציה, ותוך פחות משעה הם מגיעים לעיירה פרומושיקה (בדיליז'נס הדרך אורכת חצי יום). ההורים מחבקים, ושואלים אם הגיע לכל החופש. אבא לא רצה לשקר, והנהן בראשו, אולי זה לא נחשב לשקר.

הפסח בבית ההורים היה חגיגה ארוכה, אך כל העת קיננה בלבו הדאגה – איך יחזור למחנה אחרי עריקה של שמונה ימים? אלא שאת "גרינברג את הרמן" לא צריך ללמד איך מתנהגים עם השלטונות ברומניה: קרון מלא עצי הסקה מחק את עוון העריקה, ולאבי הוסיפו שבעה ימים בבית, חופשת מחלה להחלמה כביכול ממיחושים שלקה בהם בעטיים של מאכלי הפסח.

עלילה זאת, ורבות נוספות שפקדו את אבי, סופרו ברומן שלי "המאהב השני של הרבנית" (הוצאת תמוז, 1997). הדמות הבדויה ברומן, מורדי, הוא בן דמותו של דויד, הלוא הוא אבי ז"ל.