מאחורי הקלעים של מבצעי המוסד

המשך עלילותיו של אברהם (איברהים) ברזילי, בן 95, איש המוסד במשך 30 שנה.

עריקת המיג 21 מעירק – הפיקנטריה שמאחורי הקלעים

בשנות ה-60 של המאה הקודמת רוסיה מכרה מטוסי מיג לערבים, והדבר הדאיג את חיל האוויר, שלא הכיר את המטוס הזה. המוסד חיפש דרכים להגיע למידע המבוקש, בעצם להביא מטוס מיג לארץ בדרכים כלשהן.

מתחילים בטהראן (בתקופה זאת היו יחסים טובים ושיתוף פעולה בין ישראל לאיראן). בעיראק היה סוחר יהודי בשם יוסוף שמש, שהיה נוסע הרבה לטהראן לעסקים. ליוסוף זה היו פנים מצולקות ודמות ממש לא אטרקטיבית. חרף מראהו הבלתי מצודד, ידע לקשור קשרים ולרכוש את אמונם של הסוחרים הערבים. באותו זמן שהה בטהראן מיקי אברון, איש המוסד, והוא הכיר את יוסוף שמש. יוסוף סיפר לאברון שיש לו חבר בשגרירות העיראקית בטהראן ואברון ביקש ממנו לנסות לגייס את החבר הזה לשירות באיראן.

במקביל הכיר מיקי אברון משפחה בבגדד, משפחה נוצרית שבנה, מוניר רדפא, היה טייס בחיל האוויר העיראקי וטס על מיג 17. במקרה או לא במקרה, גיסתו של הטייס קמיל הייתה חברה אינטימית של יוסוף שמש, רומן סודי. אברון רצה להפעיל את יוסוף אל מול הטייס באמצעות קמיל. נוצרה מתיחות בין אברון לבין המטה בארץ, שאסר ככלל להפעיל יהודי  מקומי בארץ אויב. בכל זאת יוסוף שמש הפעיל את קשריו עם משפחת הטייס, כאמור בהשפעת המאהבת קמיל. העסק עבד ולאחר שבוע הגיעה קמיל עם מכתב מהגיס הטייס ובו נאמר שמוניר מוכן לערוק עם מטוס לישראל. מיקי אברון העביר את האחריות למידע זה אל יוסוף, כנראה משיקולים מוסדיים.

מכאן התחילו העניינים להיות מעשיים יותר. בראש המוסד עמד אז מאיר עמית והפעולות תוכננו באופן מאורגן וכמובן סודי ביותר. דאגו להביא את יוסוף מבגדד ליוון דרך טהראן, וכך גם הוצאה כל משפחתו, שנעשתה חשופה בשל מעשה ריגול קיצוני של אב המשפחה. לבסוף הגיעה משפחת שמש ללונדון, שם הם היו תחת חסותי וטיפולי כמה שנים.

בדרך מסוימת הביאו את מוניר הטייס לישראל דרך אירופה, כדי שיכיר את ישראל ויוכל לנחות בה בבוא היום. ראש אמ"ן חיל אוויר הציע לתדרך את מוניר על מפת הארץ ואפשרויות הנחיתה ושייקה ברקת לקח אותו במטוס מטאור לסיור אווירי בשמי ישראל. אפילו נתן לו את ההגה, שובבות לא נטולת סיכון. ראוי לציין שמוניר היה חדור מוטיבציה לערוק בשל אפליה שלו בחיל האוויר כנוצרי וחסימת קידומו בצבא, ובשל סלידתו מהצורך להפציץ את הכורדים, דבר שהיה מנוגד לערכיו. מניע נוסף היה סכום כסף גדול שסוכם אתו, גמול על הבאת המטוס לישראל. אחרי הביקור בארץ חזר מוניר לבגדד. כל משפחתו הוברחה לישראל. בינתיים הוא שודרג לטיסה על מיג 21. וכך ב-16 באוגוסט 1966 נחת בישראל מיג 21 רוסי, כשהוא מלווה בשני מטוסי חיל אוויר עד לנחיתתו.

יוסוף ומשפחתו ואף המאהבת קמיל ערקו כאמור ללונדון ושהו שם כמה שנים בחסותי במסגרת המוסד. מוניר עם משפחתו שהו בישראל שלוש שנים ולאחר מכן עברו לארצות הברית, שם הוא עבד כטייס בחברת נפט. מוניר, שהיה איש משכיל, בעל שיעור קומה, אינטליגנטי מאוד ואדם ערכי, נפטר בארצות הברית במפתיע מדום לב.

מכישלון "עסק הביש" – לפעולות המוסד באפריקה

1954. אגף המודיעין – יחידה 131 אימנה כמה צעירים ממצרים לפעולות חבלה וטרור על אדמת מצרים כדי למנוע את עזיבת הבריטים משם. אברהם דר גייס שמונה חבר'ה, והיחידה עשתה להם קורס של ארבעה חודשים לשימוש בנשק, חבלה, ניווט, שימוש ב-TNT ועוד. היו להם 36 אקדחים, 12 מקלעים וחומרי חבלה. הם נועדו להיות סוכני פיגוע במצרים. הסוף ידוע – תקלה בבית קולנוע, תפיסת החבורה, משפט, הוצאה להורג של משה מרזוק ושמואל עזר ומאסרים לשאר.

הטעות הגדולה הייתה שפשוט לא לימדו אותם מהי פעולה חשאית, וזה הגורם לכישלון הגדול.

הלקחים והיישום בצפון אפריקה

1956. תנועות שחרור לאומיות קמות בצפון אפריקה, המגרב. 600 אלף יהודים, מהם 300 אלף רק במרוקו. הייתה סכנה שהצרפתים יעזבו והיהודים יהיו מיד מטרה לאלימות מצד הערבים. משה שרת וראש המוסד איסר הראל שלחו את שלמה חביליו לארצות המגרב לבדוק אפשרויות. חביליו חזר עם תובנות מעשיות. הוא גייס 20 חבר'ה למוסד, ואני ביניהם, לשליחות כדי לארגן מסגרת הגנה ליהודי המגרב – בתוניס, מרקש, קזבלנקה, טנג'יר, אוראן וקונסטנטין באלג'יריה – היעד שלי. זו הייתה עיר של 200 אלף ערבים, 20 אלף יהודים ו-10 אלף צרפתים, שהיו השולטים בתקופה ההיא.

המשימה שלי הייתה לארגן כוח יהודי שיוכל להגן על עצמו מתקיפה של ערבים, כמו שקרה עוד ב-1934 בפוגרום נגד יהודים באלג'יריה, שבו נהרגו עשרות יהודים ומאות נפצעו. אני ואשתי התמקמנו במסווה של מורים לעברית והתחלתי בגישושים לגיוס צעירים למשימה שלי. בתחילה הייתה זו משימה קשה. באתי לראש הקהילה ולאנשים מרכזיים, והם לא רצו לשמוע אותי. הם הרגישו מוגנים ובטוחים בחסות השלטון הצרפתי "שיגנו עלינו בשעת הצורך, עזוב אותנו במנוחה". היה קשה, אין שיתוף פעולה.

יום אחד פגשתי אדם בשם ג'רג פהאל, והוא הפנה אותי לג'ורג' אלבז בחנות של אבא שלו. אלבז זה קיבל אותי בהתרגשות: "או, לכל הרוחות, סוף סוף באתם!", הוא אמר לי בהתלהבות. תוך שבוע הוא נתן לי עשרה שמות, ותוך זמן קצר הגענו ל-30 חבר'ה מתנועת הצופים. התחלנו. קנינו נשק מלגיון הזרים והברחנו נשק בעזרת המוסד, והתחלנו להתאמן בירי במדבר. קראנו לזה "המסגרת". במאי 56' כבר היו לי שלוש כיתות של כוח מאומן, תחת אפם של הצרפתים והערבים.

קונסטנטין אלג'יריה – אירוע היסטורי

שבת 12 במאי 1956. ברחוב הראשי ברובע היהודי נשמעים פיצוצים, ירי, מהומה, צעקות. ערבי זרק רימון, יהודי נהרג, 13 יהודים נפצעים. פורעים ערבים פורצים לשכונה, יורים ומפוצצים, הפוגרום חוזר. הצרפתים כהרגלם מסתכלים מהצד בלי להתערב. ההתארגנות שלנו נכנסת לפעולה. כיתה אחת מסיירת ברחוב הראשי, כיתה שנייה מול בית הכנסת, כיתה שלישית ברזרבה. הכיתה ברחוב רודפת והורגת את הערבי שזרק את הרימון. כל הלוחמים מתארגנים מיד מול ההמון הערבי התוקף, ירי מכל כיוון, לחימה בגבורה של לוחמינו המאומנים. התוצאה – 19 ערבים הרוגים. לחנה אשתי היו רימונים בתיק ואני נושא אקדח, שותפים למערכה. אחרי חצי שעה מופיע הצבא הצרפתי לעשות סדר ולהרגיע את הרוחות. הערבים התוקפים נסוגים, הרובע היהודי עמד בגבורה ומנע פוגרום ואסון גדול.

למחרת כל העיתונים באלג'יריה ובצרפת, ובראשם העיתון הנפוץ "למונד", דיווחו בכותרות ראשיות על תקרית הירי בקונסטנטין, ועל 19 ערבים הרוגים. הביטחון והכבוד הלאומי שלנו הרקיעו שחקים.

הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה שבה הותקפה הקהילה היהודית בארץ מוסלמית והקהילה השיבה אש.