בשנת 1993 (כך מציינת ויקיפדיה) עלתה לאוויר התכנית "החמישייה הקאמרית". הייתה זו תכנית סאטירה שמטרתה ביקורת חברתית בשילוב הומור. הז'אנר לא הומצא שם וגם לא הסתיים עם ירידתה מהאוויר. כולנו הרי זוכרים את "ניקוי ראש" המיתולוגית וכמובן את "הגשש החיוור" וחלקנו עדיין צופים לעיתים במערכוני "ארץ נהדרת" או תכניות אחרות.
אולם, ועתה מגיע ה"אולם", הסאטירה מגלמת גם "תג מחיר". והמחיר הוא הריסת או הפרכת הקדושה שאנו מייחסים לנושאים מסוימים. עבור חלקנו, ליברלים חובשי כובע הביקורת החברתית והפוליטית, רצח הפרות הקדושות הוא חלק אינטגרלי מהחיים המודרניים, חיים שבהם ניתן ורצוי להעביר ביקורת על כל נושא ונושא. ביקורת זו עלולה לנתץ את קדושתם של ערכים מרכזיים בחברה, וכך ראוי, טוענים המבקרים, שהרי אם לא נפשיט ונחשוף את הבטן הרכה של מערכת האמונות וההרגלים החברתיים בתרבותנו, לעולם לא תוכל החברה להתקדם.
כך הופכת הדת ללעג ולקלס בתכנית "היהודים באים", שכן המחשבות המקודשות לקבוצה אחת הן מטרה לגיטימית לחיצי השנינה של קבוצה אחרת. כך גם הופכים עורם סמלים חברתיים ולאומיים אחרים, למשל כש"התקווה" הופכת מהמנון לאומי לרינגטון משעשע ב"חמישיה הקאמרית", וכך הולכים ונשחטים ערכים אשר אמורים להפוך אומה לאחת, עם לקבוצה מגובשת, וחברה לבעלת מטרות.
אני חש בעקצוץ לא נעים באחורי פדחתי המקריחה בעודי כותב שורות אלה. עקצוץ המציין בפניי כי הבעתי דעה חד-צדדית ומונוליטית של "לאומן ימני". ולא היא. לא זו מטרתי או תחושתי לעיתים קרובות. בשורות אלה אני מנסה להציג את הקשר הישיר בין שחיטת הפרות הקדושות לבין תוצאותיה הברורות וההגיוניות, לפחות לגביי. ולא, אני לא טבעוני.
הבה אדלג אל מעבר למילים הביקורתיות, פחות או יותר, שנכתבו עד כה ואגיע ישירות אל הנקודה. והנקודה, הפעם, היא הזעזוע מההפגנה של תומכי "ליכוד" מול בית משפחת פרקש השכולה בקיסריה. אני בטוח בכל ליבי כי הזעזוע אמיתי וכנה. אני גם מעריך שהסיקור הנרחב על המילים שנאמרו שם הוא במקומו ואמיתי. אוסיף ואומר, גם הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה נתניהו ורבים אחרים הביעו סלידה וניתוק מהמילים הבזויות שנאמרו כנגדם. אך מדוע נזעקו כולם? הם עשו זאת, כפי שציין הרמטכ"ל, משום שזוהי פרה קדושה וטוב שהיא כזו. לא נוגעים בשכול! סוף כל סוף הגיעו לאותה נקודה שבה עוצרת הביקורת, עוצרים צקצוקי הלשון. יש דברים שלא נוגעים בהם כי הם… "מקודשים"?
ואם הרוב המכריע של העם, המיוצג כמובן באמצעות "התקשורת" (תהא הגדרה זו אשר תהא) מסכים שלא לגעת בפרה הקדושה הזו, עולה השאלה – למה נעצרו דווקא שם? בגלל הסופניות של השכול? מדוע לא נעצרים במקומות אחרים שבהם יש סט ערכים או קודקס של אמונות? מהו ההבדל בין הטבח במערכת העיתון "שרלי אבדו" הצרפתית, לבין… נאמר… השכול? מדוע החד-משמעיות הזו? מדוע הזעקה? רגע, האם גם נכי צה"ל נכנסים לקטגוריית "קודש הקודשים" המוגנת על פי גבולות השיח הנורמטיבי? אשמח לדעת, ולו ברמה התועלתנית, שכן אני עצמי שייך לקטגוריה זו. ומה לגבי אמונות אחרות? דתות אחרות? האם יש הגנה ביקורתית גם כלפי הדת העצומה והמרכזית בחיינו המכונה "מפלצת הספגטי המעופפת"?
תדע לה כל אם עברייה, שכאשר מתדרדר לו במורד כדור השלג של שחיטת הפרות הקדושות, אין אנו יודעים מתי ייבלם ומי ומה יעצרו את הגלישה במורד הערכי. אך לבטח לא כדאי להסתמך על התקשורת המבולבלת, שבעצמה לא ניסחה את כללי האצבע שלה לגבולות השידור.
9 תגובות
בתור חובב סטירה ופרודיה, פתחת לי כיוון מחשבה חדש לעניין זה, כתוב יפה.
תודה.
משתף.
הפרות הקדושות נשחתן ע"פ תורן במדרג הקונצנזוס החברתי
כך נשחתו בעבר אמונות על קדושת המלוכה האבסולוטית (החל באנגליה עם היכנס המגנא קרתא ועד שחיטתן הפומבית במלחמת העולם הראשונה) והיום נשחתות נורמות על פי ערכי הציבור הצופה בשחיטה. אם יקבל את השחיטה אז הלכה פרה אחת ואם לא אז הלך השוחט…. ניסוי ותעיה
אפילו בתור בדיחה זה גרוע. מה למגנא קרתא ולשחיטת קדושת המלוכה באנגליה? הרי המלוכה שם קיימת עד היום ואף אחד לא נוגע בה.
יורם ידידי
מטרת הסאטירה היא להקצין מצבים בכדי לגרום לצופה לראות משהו שבדרך כלל הוא לא מעוניין, ללא קשר לפרות קדושות. בזה הסאטירה משרתת את החברה. מטרת ההפגנה בקיסריה הייתה להלך אימים ולהשתיק.
יש הבדל ביו סטירה או התלוצצות על מצב הנתון לבחירה ובין הבכת אנשים על מצב שאינו נתון לבחירה. האם בשם הליברליזם וחופש הדיבור נצחק על קטוע רגל או על גיבן? השכול זה מצב שלא קשור לבחירה חופשית וגם אי אפשר לתקן אותו. להעליב אדם על מצב אומלל שהוא לא נתון לבחירתו זה לא חופש דיבור ולא סטירה אמנותית, זה סתם עווך משווע. בתנ"ך יש שוב ושוב איזכור לא לפגוע בגר, יתום ואלמנה. יש גבול לכל תעלול.
יפה טענת
ואידאולוגיות לבין האיסור לפגוע ברגשות אישיים. אני יכול לבקר את אמונתו הפוליטית של אדם ואפילו בחומרה, אבל אסור לי ללעוג לי אותו של אותו אדם.
גם אם יש מי שמעצבן
אתה מעורר מחשבה
וזה העיקר
דעות – לכל אחד משלו
צריך רק להתבטא בצורה שמכבדת דיעות אחרות