סיבתיות ספונטנית

שאלו את עצמכם מהי הקורונה, האם היא מחלת שפעת קלה או אולי מגפה מסוכנת? האם הנגיף הוא פרי פיתוח של מעבדה סודית בסין, או תגובת נגד של כדור הארץ כתוצאה מהפעילות האנושית? אבל מה לגבי האפשרות שאין תשובה, שפשוט ככה זה, שלא ברור כיצד הנגיף הופיע ובמיוחד לא מובנת סיבת הופעתו דווקא עכשיו? ההשלמה עם אפשרות זו הופכת עבורנו למעמסה כבדה, כמעט בלתי-נסבלת ומפחידה מאוד. חוסר ההבנה של הקורה סביבנו מערער את תחושת הביטחון שלנו, ומותיר אותנו חסרי אונים אל מול הפעולה השרירותית של הטבע.

מכיוון שהמציאות מורכבת מדי מכדי שנוכל להבין אותה, מפתחת כל חברה אנושית מערך של ייצוגים שמדמים לה את המציאות. ייצוגי החברה הם מעין תבניות שפתיות שמעניקות שם לתופעות ובכך הופכות את הלא-מוכר למוכר, ואת הבלתי-צפוי לנשלט. כך לדוגמה אם נופלות טיפות מים מהשמיים נוצר הייצוג של גשם, ואם תופעה זו מלווה ברוח חזקה אז מופיע הייצוג של סערה. הייצוג החברתי מפעיל מערך של אסוציאציות ומעבר לכך שהוא מספק הסבר על המתרחש, הוא מפעיל גם רגש נלווה. בחברה מדברית הייצוג החברתי הקרוי גשם הוא לא רק תופעה פיזית, הגשם כולל בתוכו גם ברכה, וגם חורף, גם חקלאות וגם חיים, וכל זה מופעל רק מעצם השימוש במילה.

אותם ייצוגים שהחברה יוצרת במהלך השנים מהווים למעשה את בסיס הידע שלה, באמצעותו חברי הקבוצה מפענחים את המציאות ופועלים בהתאם. הפעולה נסמכת על ההבנה, ואילו ההבנה נגזרת מהייצוג החברתי. יוצא מכך שחלק גדול מהתופעות שאיתן אנו מתמודדים היום, נקלטות ומובנות באמצעות תבניות שפה שנוצרו לפני שנים רבות, כך שבמקרים רבים העבר מכתיב את ההווה. בחברה הומוגנית האוכלוסייה מגיבה, מרגישה ומתנהגת באופן דומה כי היא חולקת את אותו מערך של ידע. לעומת זאת, בחברה הטרוגנית, כמו בישראל, ישנן קבוצות רבות, שלכל אחת מערך נבדל של ייצוגים חברתיים, המשמעות היא הבנה שונה של מה שמתרחש ממש מול העיניים, ולכן גם דפוסי ההתנהגות השונים בין הקבוצות.

מדי פעם החברה צריכה להתמודד עם תופעה לא מוכרת, כזאת שהקבוצה טרם חוותה בעבר. הביטוי האופייני שיכול להמחיש את החרדה האנושית מפני משהו לא מוכר הוא משבר או אסון. מכיוון שהאיום הגדול ביותר על האדם, הוא להתמודד עם הבלתי-נודע, מנסה כל קבוצה להבין את המציאות ולשייך לה משמעות באמצעות ייצוגי השפה המוכרים. לדוגמה, החברה הדתית מפרשת את הופעת הקורונה כהתערבות אלוהית, ואילו החברה המודרנית מתייחסת לקורונה כאל סוג של נגיף שפעת. אלו ייצוגים שכבר היו קיימים והם הראשונים להופיע במטרה להסביר את משמעות המשבר. כל עוד החברה מצליחה להתמודד עם התופעה באמצעות הידע הקיים, היא תמשיך לדבוק בדפוסי ההתנהגות המוכרים לה. אם מדובר בהתערבות של ההשגחה העליונה הפתרון הוא תפילות, ואם מדובר בווירוס של שפעת הפתרון הוא לנוח בבית ולהמתין להחלמה.

אבל קיימים מקרים שבהם החברה עומדת מול שוקת שבורה ובלבול. בסיס הידע הקיים אינו מצליח להסביר את המציאות החדשה, והחברה מתקשה להתנהל מול המשבר. אלו המקרים שבהם נפתח הפתח לשינוי חברתי. הניסיון להבין את המשבר דוחף את הקבוצה לאמץ ייצוג חברתי חדש, כלומר להעניק שם חדש עם מאפיין חדש לאירוע. ידע חדש גורר הבנה חדשה ולכן גם מביא לאימוץ דפוסי התנהגות חדשים.

אם כך, כל שינוי בהתנהלות של קבוצות בחברה הישראלית מול הקורונה, מצריך קודם כול שינוי בתבניות השפה ובאופן שבו הקבוצה מפענחת את המציאות. כל עוד הקבוצות מבינות את הקורונה באמצעות ייצוגי החברה הקיימים, הן לא ממש ישנו את התנהגותן ללא קשר לביקורת המושמעת.