מדוע יבקש ארגון טרור להיכנס לתהליך שלום? מדוע החליטה הנהגת אש"ף להיכנס לתהליך אוסלו אחרי מאבק טרור ארוך שנים?
בספר "מדוע שלום? המניעים הפוליטיים להצטרפות אש"ף לתהליך אוסלו" (הוצאת רסלינג, 2020. קיים בעותק קשיח וגם דיגיטלי) (להלן: "מדוע שלום?") אני מבקש לבדוק מה מניע ארגון טרור להיכנס לתהליך שלום מול המדינה שבה נאבק, והמקרה של כניסת אש"ף לתהליך אוסלו שימש כחקר מקרה ספציפי.
באמצעות ניתוח היסטורי של תקופות ואירועים הקשורים לקונפליקט הישראלי-פלסטיני ולארגון אש"ף, ניתן ללמוד על אודות הרקע להתפתחות המניעים שהביאו מאוחר יותר את אש"ף להחליט להיכנס לתהליך של שלום עם מדינת ישראל.
המניעים לכניסת הארגון לתהליך שלום התגבשו בניתוח תאורטי ואמפירי (פרק ראשון ושני בספר) וניתן לסווג אותם לשני סוגים: האחד, גורמי הרקע התומכים, מעודדים כניסה למו"מ. הסוג השני, מוגדר כמניעי מיקוח המאפשרים הישארות בתוך המו"מ. הללו נבדקו לגבי אש"ף ותהליך אוסלו. מבנה העבודה אפשר לבדוק את השערות המחקר לגופן בחקר המקרה ולהסיק מכך מסקנות.
השערות המחקר התאורטי והאמפירי ביחס למניעים הפוליטיים האפשריים כגורמי הרקע להצטרפות למו"מ היו אלה: רצון להישרדות הקבוצה באמצעות הצטרפות למו"מ; רצון להשגת לגיטימיות לקבוצה באמצעות הצטרפות למו"מ;
קיום רגע בשלות (Zartman, I. William. 1989. Rip for resolution: Conflict and intervention in Africa. Oxford University);
תמיכה חיצונית בקבוצה (Bapt, Navin A. 2004. Non- state actors and political conflict. Doctor of Philosophy, Rice University, Houston Texas. Pp. 45-59.);
התעצמות פוליטית הדוחפת לפתרון מדיני (Smith, Michael L. 1995.Fighting for Ireland? The military strategy of the Irish Republican Movement. London and New York: Routledge.);
סיכוי להשיג יותר באמצעות המו"מ (McCartney, Clem. 2005. from armed struggle to political negotiations Why? When? How? In (issue ed.): Robert Ricigliano. Choosing to engage armed groups and peace processes. Accord 16: 06 March 2009).
בדיקת השערות גורמי הרקע הללו על המקרה של אש"ף באוסלו חשפה תוצאות מעורבות. שתי ההשערות אשר מתייחסות לקיומו של מבוי סתום מכאיב בין הצדדים נבדקו ולא אומתו בשלמותן, אלא חלקית. המבוי הסתום היה מכאיב לישראל ובא לידי ביטוי באמצעות המשך הטרור הפלסטיני נגדה ואחר כך בפריצתה של האנתפאצ'ה ב-1987. המבוי הסתום המכאיב השפיע יותר על הנכונות של אש"ף להידבר עם ישראלים, קודם שזה קרה בצד הישראלי.
השערת היווצרות רגע בשלות, על פי הדגם של "דילמת האסירים החוזרת" (Bapt, Navin A. 2004, P. 51.) אומתה חלקית. כאשר שני הצדדים החליטו על כניסה למו"מ, שניהם חשו מרוויחים זמנית. לא הוכח שפרישת צד אחד מהמו"מ תביא לו תועלת זמנית ביחס לצד השני.
ניתוח מצב הקבוצה החמושה בכניסה למו"מ מעלה כי גורמי הרקע שהביאו את אש"ף אל המו"מ המדיני קשורים בשלוש התפתחויות חשובות שהשפיעו על מצבו הפוליטי של הארגון: השפעת גלות אש"ף בטוניס; השפעת התמיכה הפומבית של ערפאת בצדאם חסיין במלחמת המפרץ; והתחזקות הנהגת הפנים בשטחים.
גלות טוניס השפיעה על מצבו הצבאי והפוליטי של אש"ף. לגירוש מלבנון נוספו שורת מפלות שספג אש"ף בלבנון: במלחמת המחנות, במצור על טריפולי וגם השפעת הפיצולים והמרד בתוך הפת"ח. אש"ף הגיע לטוניס לאחר שמרבית לוחמיו פוזרו ברחבי המזרח התיכון, מוחלש מבחינה צבאית ופוליטית. המפלות שספג במלחמות בתוך לבנון הצביעו על כישלונו הגלוי להגן על מחנות הפליטים הפלסטיניים. כישלון זה פגע בתדמיתו של אש"ף כנציג העם הפלסטיני ומגינו.
השפעה חשובה נוספת לשהייה בטוניס קשורה לאובדן הקשר של אש"ף עם הפליטים הפלסטינים בלבנון ובסוריה. פליטים אלה היו מעוז הכוח הפוליטי העיקרי של אש"ף בפעילותו מלבנון. כמו כן אבד גם קו המגע הישיר עם גבולות מדינת ישראל, וכעת, מטוניס, היה קשה יותר לבצע פעולות גרילה ופיגועי חדירה אל תוך שטח מדינת ישראל, אם כי לא בלתי-אפשרי.
גלות טוניס שיקפה את חולשתו הצבאית והמדינית של אש"ף, ולמעשה הסיטה אותו ממרכז המפה הערבית ("מדוע שלום?" בעמ' 318–323). בטוניס אבדה גם תנופת העשייה הפרואקטיבית של הנהגת הארגון שהייתה אופיינית לתקופה הקודמת.
גורם הרקע השני קשור לתמיכתו הפומבית של יאסר ערפאת בצדאם חוסיין במלחמת המפרץ שהתבררה כמשגה אסטרטגי חמור. תמיכה גלויה זו של ערפאת פורשה כהתגרות בארה"ב ובמדינות הקואליציה, כולל מדינות ערב, והשפעותיה באו לידי ביטוי בתחום הכלכלי והמדיני. אש"ף צלל למשבר כלכלי חמור עקב עצירת הקצאות הכספים מסעודיה ושאר מדינות המפרץ, והנהגתו התקשתה למצוא מקורות מימון חלופיים. למשבר הכלכלי של אש"ף התלווה גם משבר מדיני ביחסיו עם מדינות ערב בשל תמיכתו בצדאם חוסין ופתיחת היחסים עם ארה"ב התעכבה לכמה שנים.
על רקע היחלשותה של הנהגת אש"ף בטוניס קמו בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה מנהיגים מקומיים אשר זכו לתמיכה מקומית, תחילה ניסו את כוחם ראשי ערים ומועצות מקומיות עם (וללא) תמיכת המינהל האזרחי. אחר כך עלו בני הדור הצעיר יותר, כלואים לשעבר, משכילים, ראשי קבוצות רחוב שיובילו את האנתפאצ'ה הראשונה ב-1987 ("מדוע שלום?" בעמ' 342–347; 352–259). היו אלה בעיקר בני דור הביניים של תומכי אש"ף, מחוללי האנתפאצ'ה הראשונה אשר קראו להביא את הכיבוש לסיומו ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של ישראל.
הללו ביטאו הלכי רוח פרגמטיים אשר שאבו את השפעתם מהחיכוך היומיומי עם ישראל ועם המערכת הביטחונית שלה. הם ראו את עוצמתה של מדינת ישראל והבינו שסיסמאות להשמדתה תישארנה בבחינת דוגמות הקשורות לנרטיב הפלסטיני, אך הן לא תואמות למציאות הפוליטית הקיימת בשטחים. מנהיגים מקומיים אלה, כפייצל אל-חוסייני, סרי נוסייבה, חנאן עשראווי, זיאד אבו זיאד ואחרים (בספרי "מדוע שלום?" כיניתי אותם "קבוצת אוריינט האוס"), ביטאו את השאיפה לסיים את הכיבוש כיעד מיידי. אש"ף לא היה שותף לכל זה ולמעשה נותר חסר השפעה.
פעילות ההנהגה המקומית לסיום הכיבוש באה לביטוי מובהק בייזום האנתפאצ'ה הראשונה. הקמת המפקדה הלאומית המאוחדת ביטאה באופן המפורש ביותר את התחזקות הנהגת הפנים בשטחים. ראייה מפוכחת של הנהגת הפנים, שבאה מתוך היכרות קרובה עם המציאות בשטחים, הפעילה את לחציה על ההנהגה בטוניס לפעול להביא סוף לכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית, לצידה של ישראל. אף על פי שהצליחה לסחוף אחריה את המוני הפלסטינים בשטחים, הנהגת הפנים הקפידה להמשיך ולציית להוראות המפקדה בטוניס ולא ניסתה להחליפה. אש"ף והעומד בראשו, יאסר ערפאת, היו עדיין לסמלה של הפלסטיניות, אבל הנהגת הפנים השמיעה יותר ויותר את קולה. אם ההנהגה בטוניס הייתה מתעלמת מהקריאות של הנהגת הפנים, היא הייתה מסתכנת באובדן הרלוונטיות שלה עבור העם הפלסטיני.
ניתן לקבוע, לכן, כי הנהגת הפנים שימשה כפלטפורמה החשובה ביותר לקירוב הישראלים אל הנהגת טוניס ולמו"מ ישיר עימה ושימשה המרכיב המרכזי החשוב ביותר שהוביל לתהליך אוסלו. ניתוח חשיבות הפעילות הפוליטית הזאת של הנהגת הפנים בשטחים הינו החידוש המרכזי ואף בלתי-צפוי מראש, שעלה מניתוח מניעי הרקע להצטרפות אש"ף לתהליך אוסלו בספר זה. הנהגת הפנים תיווכה למעשה בין הישראלים לבין הנהגת טוניס שבלעדיה, ככל הנראה, לא היה נוצר תהליך אוסלו כיוון שלא היו בנמצא גורמים אחרים שהיו מצליחים לבצע את החיבור החיוני הזה בין הניצים.
19 תגובות
תודה למאמר החשוב, ובכול זאת נותרו סימני שאלה שציפיתי שיעלו במסגרת הניתוח האקדמי.
– מה הייתה מטרת אש"פ להשיג ב"הסכם שלום" מול המטרה המוצהרת של שחרור כול פלסטין מהים ועד לנהר במסגרת "תכנית השלבים"?
– האם הגדרת מטרה "סיום הכיבוש" הוגבל רק עד לקו שביתת הנשק- לא היה אלא השלב הראשון בתכנית?
– האם הצהרת ערפאת בדרבן (דרא"פ) לראות את מוכנותו למשא ומתן בכלל, ולהסכם אוסלו בפרט- אינו אלא הסכם "שלום" נוסח חודייבה?, לא היה אלא העמדה האמיתית מאחורי ההסכמה להיכנס להסכם אוסלו ?כלומר- אחיזת עיניים- בעוד שישראל נכנסה להסכם מתוך אמונה ונכונות אמיתית לראות בכך סיום יחסי האיבה בין שתי הישויות הלאומיות?
– ואם זה המצב- האם על מדינת ישראל לברך על כישלון הסכמי אוסלו ותודה לראש הממשלה דאז אהוד ברק על שחשף את פניה האמיתיות של הנהגת הפלסטינים? ולהלקות עצמה על שהכניסה במו ידיה את הצפע לתוך קרביה?
– האם ניתן להכיר בעובדה שהפלסטינאים ניהלו משא ומתן בתבונה רבה נוכח תמימות, קריאה שגויה של אסטרטגית המו"מ הפלסטינאית, אי הבנת תרבות המשא ומתן של המזרח התיכון? משאת נפש ישראלית יותר מאשר תפיסת מציאות מפוכחת ריאליסטית ?
החלטת השלבים לא עסקה במרחב מהנהר עד הים אלא בשטחי 4.6.67. אודות האינטרסים ראה במאמר ובהרחבה רבה בספר. ישראל לא טעתה ברצונה לממש ברצינות את סיום הסכסוך. היה לכך מחיר מודע. אנשי המו"מ משני הצדדים הכירו היטב את המציאות. ראינו את זה בטיעונים במהלך השיחות. התהליך נעצר החל מהתקופה של טבח גולדשטיין ובעקבותיו הזדהות פלסטינים רבים עם פיגועי הנקמה של החמא"ס ובאופן יותר חד עם רצח רבין ועליית נתניהו. ברק לא חשף שום אמת. הוא הביא לערפאת הצעות שאנשי אוסלו ידעו מראש(וגם הזהירו אותו) שאין סיכוי שערפאת יהיה מוכן לכך. אם לא היה מתעקש להפגש עם ערפאת במעבר ארז היה חוסך לעצמו ולישראל את הפדיחה. החלף את המילה תמימות בחוכמולוגיה ישראלית שעיקרה הערכת חסר ביחס ליריב. לפירוט והסברים ראה בספר.
מה פירוש "חוכמולוגיה ישראלית שעיקרה הערכת חסר ביחס ליריב"? האם כוונתך שהצוות הישראלי טעה בהערכתו את כוונות הפלסטינים? האם לאור מה שאנו יודעים כיום ובייחוד לנוכח מה שהתפתח בהמשך אתה ממשיך להחזיק בדעה שישראל לא טעתה ברצונה לממש את סיום הסכסוך?
תודה מראש על תשובותיך.
שלום יצחק!
הספר עוסק במוטיבציות של אש"ף. איננו עוסק בצד הישראלי. לעניין החוכמולוגיה התייחסתי לגישתו של אהוד ברק בלבד ולא לאנשי המו"מ של אוסלו. הרצון לסיים הסכסוך בפני עצמו קיים מראשית הסכסוך. 100 שנה. זה לא טעות לרצות לסיימו. השאלה היא הדרך, השותפים והמחיר שמוכנים לשלם. בספר מוסבר היטב כיצד התגבשו הגישות של אש"ף. היחס שלו להנהגה המקומית שצמחה ואיימה על הלגיטימיות שלו ובייצוג הפלסטינים ועוד שורה של מניעים ואינטרסים בעד השלום. אני לא שופט. אני מעמיד את העובדות. כל אחד יכול לקחת את העובדות ולעצב אותן סביב תפיסת עולמו.אי אפשר לסכם זאת בכמה מילים כאן. אני מצטער.
תודה על תשובתך המהירה. מסכים בהחלט שהרצון לסיים את הסכסוך קיים בצד שלנו מראשיתו. אינך עוסק בצד שלנו לפיכך לא אכנס כאן לעניין זה. לגבי המוטיבציות של אש"פ האם עלה בדעתך לבדוק אפשרות שהם זיהו בצד שלנו צוות שאפשר לעבוד עליו בעיניים?
וברשותך, אני מקווה, הערה מתודית: אי אפשר לעצב את העובדות סביב תפיסת עולם. תפיסת העולם נבנית בין היתר על סמך העובדות.
מפנה את תשומת לבך למאמר שכתבתי בעניין הסכם אוסלו שיפורסם באתר זה בקרוב. אשמח להערותיך.
שמתייחס לכל כך הרבה מקורות רציניים על הנושא הרגיש הזה ומיעוט ביניהם בחוכמה.
תודה דן
המגעים בין הישראלים(קבוצת ביילין) לבין הפלסטינים בשטחים(קבוצת אוריינט האוס)נמשכו יותר מעשור. כל צד למד להכיר היטב את השני. כך למשל כתוצאה משכנוע ישראלי יצא פייצל חוסייני בהצהרה על הצורך לסיים הכיבוש ע"י הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא שכנע את ערפאת בעניין "שתי מדיניות" עוד לפני שערפאת אימץ את התפיסה ולמעשה ויתר על הדוגמה(חיסול ישראל).
אני מסכים בדבר חשיבות הכרת העובדות בדרך לעיצוב תפיסת עולם בסוגיה היסטורית פוליטית.כך כתבתי קודם. ממליץ לראות את הנסיבות והשתלשלת העניינים בספרי. אשמח להתייחס למאמר
בהחלט נכון. מגעים התקיימו עם פלסטינים שנים רבות לפני אוסלו. לא נכון שערפאת ויתר על הדוגמה לחיסול ישראל, שאגב עד היום מונעת מהפלסטינים להתקדם.
נכונות מאד מסקנותיך בקשר למניעים שדחפו את אש"פ להיכנס למו"מ עם ישראל שהביא להסכם אוסלו.
אש"פ וערפאת היו "על הקרשים". ישראל הקימה אותם משם. מה יצא מזה?
יותר לשלום. לשם אנחנו היינו צריכים לשאוף יותר. ומי שמחפש מלחמות הוא לא חבר שלי.
מענה ל"אני חושב"
המשפט הקצר שלך הינה דוגמא להאשמה העצמית המסורתית הנהוגה בחוגים מסוימים בציבור הישראלי. כפי שגם מגולמת בתגובותיו של כרמי בדיון כאן, אף שהמחקר שלו מתייחס לצד של אש"פ בלבד.
המשפט הסתמי "ניהול נבון יותר היה מוביל לסיכוי טוב יותר" הוא נכון לכול דבר בחיים, במיוחד בניתוח שבדיעבד, אך אינו מסביר דבר לגבי הדיון שעל הפרק: מה לא היה נבון? מה היה צריך לעשות יותר נכון? לאיזו תוצאה בעלת סיכוי טוב יותר היה אפשר להגיע? איזה סוג של שלום יש לצפות עם היריב מתוך ידיעת יעדיו הלאומיים המוצהרים (בערבית!!)? איזה מחיר היית מוכן לשלם תמורתו בטווח המידי והרחוק? להשגת איזו תכלית?
"מי שמחפש מלחמות הוא לא חבר שלי". מאחר ומי שהתחיל את כול המלחמות מאז 48 ועד היום הוא הצד הערבי, שעדיין קורא למלחמה לשחרור "פלסטין ההיסטורית" –המנדטורית, בכוח (בערבית כמובן), בעוד שבישראל יש לך את "שלום עכשיו" מר"צ, שוברים שתיקה, ב"צלם", רופאים למען, נשים בשחור, יש גבול (ועוד ארגונים רבים "למען" משהו במימון זר), ובגני הילדים שלנו מלמדים את התינוקות שירי שלום..- מה שלא תמצא כלל בצד השני- אז שנינו נמצאים יחד בחברה טובה- אם ירדתי לסוף דעתך..
לא אותי אתה צריך לשאול זאת. אני עסקתי באש"ף.
האם יש סיכוי לעשות עם הפלסטינים שלום. הרי למה כותבים מאמרים וספרים לניתוח העבר אם לא כדי להעריך כיצד ואם בכלל אפשר להשיג משהו
שאלתך לעיל היא השאלה החשובה והנכונה ביותר. אכן זו הסיבה שקודם כל לומדים (לא כולם) ואח"כ כותבים מאמרים וספרים.
ההגדרה הקלסית של שלום היא: מצב בין מלחמות. מצב זה יכול להימשך זמן קצר או שנים רבות. אם לומדים היסטוריה אפשר להיווכח בכך. בכל זמן, כולל כיום, התקיימו ומתקיימות מלחמות על פני הגלובוס.
שלום בננו לבין הערבים יתקיים כל עוד אני חזקים יותר מהם. אם הם יהיו יותר חזקים לא נהיה כאן כמדינה ואולי גם כפרטים בכלל. זו התשובה לשאלתך. לראיה – מעגל השלום בננו לבין מדינות ערב מתרחב. זה קשה. זה לוקח זמן. אולם הכיוון ברור.
שלום סנדרה
כדי לחדד עוד את תשובתו של יצחק:
"שלום" עפ"י מילון אוקספורד הוא מצב של "היעדר הפרעה, שלווה, היעדר מלחמה או הפסקת מלחמה"(עמ' 41 בספר).
אני חוקר אודות העבר ע"מ ללמוד ולהבינו. לימוד טוב של העבר יעניק לנו תובנות בהן נוכל להשתמש כדי להתכונן לעתיד יותר טוב. אבל כמובן אין לנו יכולת ניבוי. כך למשל לא נוכל בוודאות לקבוע כיצד הסכם אברהם ישפיע על מוטיבציות השלום העתידיות של הפלסטינים. קשה לנו גם לקבוע כיצד בדיוק הסתלקותו של אבו מאזן מהזירה תשפיע על מוטיבציות שלום(בהערכה- אני מאמין שתשפיע). ככל שאנו לומדים יותר על שכננו כך נוכל לקבל החלטות הטובות יותר לישראל.
וכל אדם יצטייד בכל המידע הזה ויחליק ויעצב את הדעה שלו.
שלום פוליטי הוא תוצאה של הכרה שהוא יביא תועלת פוליטית שהמאבק המזויין הפלסטיני לא הצליח להביא. מה התועלות? ראו במאמר ובספר. יש לא מעט.אני לא חושב שמדינת ישראל אשמה בכישלון התהליך. למה לשים בפי דברים שלא אמרתי גדעון? אני סבור שהוא יתחדש כשהפלסטינים יחזרו וישתכנעו שהשלום הוא לטובתם(כתשובה לסנדרה).
את הספר ניתן לרכוש באתר הוצאת רסלינג:
https ://www.resling.co.il/book.asp?book_id=1157.
בהוצאת "עברית" ניתן לרכוש עותק דיגיטלי.
וכן בצומת ספרים וסטימצקי(באינטרנט).
שני תנאים כדי שזה יקרה
מנהיגות ראויה בשני הצדדים
שהצד החזק יהיה נדיב כלפי החלש, בתנאי של שלום