מחליקים במדרון

יש דברים שנראים כל כך ברורים. ניסיון לרצח למשל. במיוחד כזה שעלה לכותרות. כל מי שעוקב מעט אחר התקשורת מודע לכך שהיה ניסיון של גבר, אביעד משה, לרצוח את אשתו במצפה רמון. השכנים שמעו, התקשורת סיקרה, העובדות מונחות בפני כולנו. מה קל יותר מאשר להזדהות עם הנתקפת ולצקצק בלשוננו: "מחריד". עובדת בערוץ 13 אף החליטה לצעוד צעד אחד קדימה ולהגיב. לעשות משהו. לא לתת לאירוע הקשה להפוך לסתם סטטיסטיקה. לעשות. בנחישות ובזריזות פנו לקמפיין המונים וגייסו כספים. המטרה – להציג תמונות ענק של העבריין ומעליהן הכתובית: "face-it". ביוש ממוסד. אולפן ערוץ 13 העלה בבוקרו של יום כתבה קצרה עם יוזמת הרעיון והנה לנו הדרך החדשה שבה הציבור יכול להגיב ולא לשתוק.

בעבר הרחוק היה נהוג למרוח עבריינים בזפת ובנוצות. במקרים אחרים ניתן היה לסקול אנשים, ובמקרים הטובים באמת פשוט ניתן היה להעלות על המוקד, אולי לבתר באמצעות סוסים או בגרסאות מודרניות יותר – לתלותם במרכז העיר. אפשר ועדיף באמצעות עגורנים. מאז התפתחו מערכות החוק והגענו למצב שבו קיים דבר המכונה "הליך משפטי". ניתנת לאדם הזכות להגן על עצמו באמצעות עורכי דין ובתי משפט. לעיתים מתברר כי אנשים חפים מפשע נאשמו. לעיתים אשמים אף יצאו לחופשי, הנבלים. למרות זאת, המערכת קיימת במיוחד כדי למנוע את קיום האמרה "איש הישר בעיניו יעשה".

ועתה? מי מחליט מה? האם ההמון או אפילו קבוצות אינטרס מחליטות מה עלינו לעשות? האם קבוצות אנשים יחליטו את מי להעמיד לדין ואת מי לזכות? מהו ההבדל בין רומן זדורוב לאביעד משה  או כל נאשם בפלילים? אם אין לנו אמות מידה ברורות הקובעות מי לשבט ומי לחסד, הרי שהדרך סלולה ובדוקה לאנרכיה. ואנרכיה משפטית היא השלב הסופי והאחרון לפני אנרכיה חברתית גמורה. יש שיאמרו כי "ביוש טוב" (אם יש דבר שכזה) הוא לגיטימי. מותר לבייש אדם כאשר המטרה היא "נעלה". מוצדקת כביכול. כאשר בעל מנסה לרצוח את אשתו באכזריות, לגיטימי ורצוי להוקיע אותו בראש חוצות. הלא כן? צריך ורצוי, כך אומרת הטענה, להראות לכולם את "פני הרוע". נשים, כך ייאמר, לא צריכות עוד לחשוש. וגם אם נניח כי כל זה נכון וצודק, מה עם ההליך? מה עם הזכות, גם של האשם, ליומו בבית המשפט? האם הכול לגיטימי שכן "המטרה מקדשת את האמצעים"?

כיכר השוק החדשה הינה הרשתות החברתיות. הן כבר שופטות. הן מכריעות. הן קובעות בבטחה כי פלוני אשם ואלמוני לא. וגם אם על פני הדברים נראה כי הצדק עימם וזו ההחלטה שחייבת להתקבל, הרי שיש צורך להמתין ולראות. לשם כך קבעה המדינה את מנגנוני הביקורת המנסים להוריד את שיעורי השגיאה והטעות בהאשמות. בתי המשפט, ולא כל אחד ואחת מאתנו, הם הקובעים את אשמתו של אדם. "ביוש טוב" לאחד הוא אסון לאחר. יש לתת למערכות לעשות את שלהן. דומה שהמדרון החלקלק מתחיל דווקא במקום שבו אנו בטוחים שאנו צודקים. או אז עלינו לבחון היטב אם אנחנו אמורים להיות התובע, השופט וחבר המושבעים גם יחד (אף שבישראל נהוגה שיטה אחרת) של ההליך, או שמא מינינו מנגנונים מקצועיים שידאגו ל"הליך תקין" של אשמה או זיכוי. יש לזכור כי איני מצדיק בשום צורה או אופן את מעשיו של אותו בן עוולה אם יואשם בסוף משפטו.

וביוש, הוא נותר משהו שיכול יום אחד לעבוד עבורנו, אך ביום אחר יכול להיות גם נגדנו. חישבו על כל אותם ילדים ובני נוער העוברים את החוויה הזו מדי יום.