התמונות האמיתיות של הקורונה

כשלומדים איך לעמוד מול קהל ולנאום, יודעים שהמשפט הראשון הוא משמעותי ביותר. הנאום כולו חשוב, ולרוב בנוי בסגנון הברור – התחלה, אמצע וסוף – אך הפתיח הוא הוא המושך את הקהל להאזין. לכן רצוי לחשוב לעומק כיצד לפתוח. כיצד לגרום לקהל להבין כי כדאי להאזין לדברי האדם העומד מולם.

זה כחצי שנה אני כמעט לא יוצא מביתי. מהרגע שהבנו כי יש נגיף קטלני בחוץ, השתדלתי להמעיט ככל האפשר בשוטטות. אני, כמו רבים בקהילה, שייך לאוכלוסיות הסיכון. בעוד כולם מדברים, מפגינים, רבים, קונים ונעים ללא הגנה, אני מודע יום יום לסכנה ומשתדל להפחית את הסיכון ככל האפשר. זו האחריות שלי ובני משפחתי נרתמו למאמץ ככל שיכלו. ועם זאת, אני רואה את ההפקרות בחוץ, את חוסר האכפתיות, את הוויכוחים והתחמנות.

נוסף על ההתנהגות חסרת האכפתיות של חלקים בציבור, שהביאה אותנו למספרי תחלואה עצומים, הממשלה העלתה לאוויר באמצעות ערוצי הטלוויזיה והרשתות החברתיות מסע הסברה שמנסה לקרוא לחבישת מסיכות. בני נוער מסורקים וחייכנים, צעירים ממושקפים ועוד מגוון דמויות שיכלו להשתתף בצעירי תל אביב. אבל כשחושבים על מסע פרסום, כדאי אולי לחשוב על מטרתו. את הנתונים כולם יודעים, ובכל זאת ההדבקה עצומה, אז מה הם מנסים להעביר? על מה שופכים את הכסף? בסרטונים האלה חסרה משיכת תשומת לב. משהו שיגרום לאנשים באמת לשנות הרגלים. לא "עוד מאותו הדבר".

כשאני חושב על דברים שגרמו לי לשינוי תודעתי אני יכול להיזכר במספר אירועים שיצרו אצלי שינוי. אחד מהם קרה ביום חמישי ה-12 באוקטובר 2000, אז התחולל "הלינץ' ברמאללה". מילואימניקים שטעו בדרך נכנסו לרמאללה והמון מוסת ביצע בהם לינץ'. לאלו שאינם יודעים על מה מדובר, הסרטון הערוך נמצא ביוטיוב. לי עדיין זכורה היטב תמונתו של הצעיר שטבח בהם וידיו מגואלות בדם בעודו שואג משמחה מחוץ למרפסת. זה אולי גם היה הרגע שבו עלו בי תובנות ברורות לגבי "תהליך השלום", משמעויותיו, מה ניתן לצפות מהפלסטינים ולאן אנו הולכים.

לפני חודשים מספר, בעת הגל הראשון של הקורונה באיטליה, או שמא היה זה באנגליה, התפרסמה כתבה באחד מערוצי התקשורת שהציגה מחלקת קורונה ובה חולים מורדמים. הרופאה דיברה, וברקע נראו תמונות של מורדמים השוכבים הפוך, עם הפנים כלפי מטה, מחוברים למכשירים ומונשמים. כן. כך נראית הקורונה. אנשים מחוסרי הכרה, הפוכים עם הראש בתוך חור, לשם נשימה ולמניעת פצעי לחץ, ועל סף מוות. לא צעירים צוהלים בהפגנות, או אנשים מתפללים או מספרים חסרי משמעות של חולים או גרפים חסרי עניין. פשוט אנשים רגע לפני מותם האפשרי.

אולי כדאי למערכות המחליטות על קמפיינים יקרים להפסיק להיות לפלפיות. אולי מספיק לדבר על הבלים פוליטיים. יותר מכל ברברת, תמונה אחת של מוכר פלאפל אי שם בדרום עוררה תובנה ברורה באשר למשמעות הקורונה על הכלכלה. אולי כדאי להפסיק את ברברת החדשות והדעות וההשקפות (החשובות בימים כסדרם) ולהציג את המראות האמיתיים. להראות את המשמעות של עשרות המתים והמאושפזים בשל חוסר אכפתיות ציבורית. נראה שנתונים ודיונים לא עושים הרבה. אולי מראות כן ישפיעו על אנשים ללא דמיון מפותח.

אירוע משמעותי שני שאני זוכר קרה בצעירותי, וכנראה בגיל רך מדי. צפיתי בסרט דוקומנטרי שכונה "The Faces of Death" – "פני המוות". סרט שהציג הוצאות להורג, תאונות דרכים, תנינים האוכלים אנשים וכדומה. סרט "סנאף" חוקי. הוא הרי הוצג בקולנוע. הזעזוע היה רב. אולי הציבור צריך טלטול משמעותי, אחרת קשה להבין את חגיגת חוסר האכפתיות הכללית.