אסור שהשנאה תשתלט על חיינו

מעברים בתודעה מטוב לרע, מאהבה לשנאה
תמונה של דנה
דנה שוטלנד

אני חושבת על טחינה, אחד המאכלים האהובים עליי זה שנים, על כך שאם מוסיפים לה שומשום ומעבירים אותה תהליכי מיצוק היא הופכת לחלווה… אח… חלווה על לחם מחמצת טבעי, ביתי כזה, כמו שאני אופה, עם כוס תה ונענע…

אני חושבת על מוזיקה שיכולה להוביל תודעה, מחשבה שיכולה להוביל מחשבה אחרת, ועל חומרי גלם מעודנים יותר שנמצאים בהוויה שביכולתם להוביל ולרקום נתיבים הרבה מעבר למחשבה.

ואז במעבר חד למציאות היום-יומית, אני רואה את האדם, הגבר האפרו-אמריקאי, יושב על המדרכה עירום, רגליו מעט פשוקות, אזוק, שוטרים מסביבו, רגע לפני שמלבישים שק על ראשו, כדי להישמר מהקורונה (כמובן), שק שבתוכו, מתוכו, ימלמל שהוא נחנק למוות, לאחר מכן יקיא, מה שאולי יסב מעט את תשומת לב מרצחיו, ורגע לאחר מכן דממה. האסימון סוף כל סוף נופל בצד השני, "אתה בסדר אחי?" שואל אחד השוטרים, אבל זה מאוחר מדי, לפחות לאדם הזה.

כשאנחנו מדברים על איבוד צלם אנוש, אנחנו לרוב מעלים בדעתנו את השואה, מלחמות מזוויעות, רצח עם – "פשעים נגד האנושות" כפי שהם מוגדרים במשפט הבינלאומי, כאילו כל זה לא קשור אלינו, כאילו כל זה קרה במקום נוראי חשוך, בקרב אנשים חשוכים, מי זו אותה אנושות נעלמה?

מעבר חד נוסף, אני חושבת על בטהובן, הנצחי, הגאון, שיצא למלחמה נגד גיסתו. הוא רצה לאמץ את בנה, את בן אחיו שנפטר, וניצח, הילד נלקח באכזריות מאימו ולאחר כמה שנים, בהיותו בן 16 ניסה לשים קץ לחייו בחסות דודו הנאור. ניסיון ההתאבדות החזיר אותו (אין לדעת באיזה מצב) לאימו. למרות כל הגאונות והנצחיות שביצירותיו ואולי בשלהן, איך הוא לא היה ער לעוול שגרם? כיצד ובאיזה שלב הוא נהיה אדיש לסבל? מה גרם לו לנוע בכל הכוח לעבר קרבות כל כך אכזריים וחסרי כל טעם שהובילו לסוף כל כך תפל?

ולרגע נוסף, אני חוזרת לאחור, ומנסה לדמיין, לחוש, לאיזו רמת שנאה הגיע הגבר האפרו-אמריקני בעודו יושב כך ערום, אזוק, בשיא ההשפלה, שיא חוסר האונים, שיא שהוא סיכום של תחושת השפלה של דורות על דורות, האם בשיא הזה ניתן שלא לאחל למרצחיך את הרע ביותר הקיים? יש בכלל אופציה כזו? האם מתוך השנאה התהומית שבוודאי הרגיש, ניתן לצפות שיחוש רגש אחר כלפי אלה העומדים לקחת את חייו? האם הוא איחל להם את הנורא מכול?

הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם הוא לקיחת חייו של אדם אחר. מאותו רגע נחתמת חתימה נצחית בכל הווייתו, חתימה שמהותה רצח, אין החתמה קשה יותר מזו.

כשאנחנו שונאים, שונאים באמת, מעמקי הלב, בכל תא ותא בגוף שלנו, מתפתחת בנו תשוקה. התשוקה לסבלו של האחר, שידע לפחות את הסבל שאנחנו יודעים ואם אפשר יותר, כשהתשוקה הזו עולה על גדותיה, נסכים, נתנדב, וקשה להאמין, אבל לרגע גם נשמח למות עבורה, תקראו טוב, למות, לוותר על החיים, תמורת הידיעה שרצחנו את אלה המבקשים לרצוח אותנו. שם נמצא מעט שקט לזמן מה, אבל רגע אחריו גם את הדממה של המוות, מוות שאין ממנו חזרה, לא לרוצחים ולא לנרצחים.

מה אפשר לעשות כדי לשנוא פחות? איך אפשר ללמד לשנוא פחות? הלוואי ונבין כמה הדבר קריטי ועד כמה השנאה עיוורת ומעוורת. עלינו להקדיש מדי יום כמה רגעים ללמוד ולחשוב כיצד אפשר להפחית את השנאה בין בני האדם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

תגובה אחת

  1. אנטי דוט יעיל נגד שנאה
    היא אהבה.
    זה גם הדבר היחיד שימנע
    את שרשרת ההדבקה
    מדור לדור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

שרטוט סמלי בית

מהי חברת ניהול נכסים?

שירותים נרחבים לבניינים על מנת שהמבנה יישאר מטופח וישמור על ערכו

שאול אייזנברג

שכונה

פיטורי המאמן במכבי תל אביב

פיצוץ אטומי

על הסף

חידוש הסכם הגרעין עם איראן – תרחישים אפשריים