זה יותר מעשור אני מלמד רטוריקה ודיבייט. הבה נתמקד במילה השנייה, למקרה שלא לגמרי יודעים על מה אני מדבר. דיבייט, או פולמוס (ישנן עוד כמה מילים המתארות את הדבר) הינה תחרות מילולית בין קבוצות או יחידים על נושא נתון. מטרתו העיקרית של הדיבייט אינה להביס את היריבים (אם כי זה תמיד נחמד), אלא לפתח חשיבה הגיונית ולבנות טיעונים. ישנן גם מטרות אחרות, אך בואו נסתפק בטיעון ההגיוני. עם השנים הבנתי כי אין טיעון שהוא תמיד נכון או הפכו שהוא תמיד שגוי. בשל כך יוצא לי תמיד ליטול את העמדה של "פרקליט השטן" – מה שתאמר, אחפש את ההפך. יש שיכנו זאת "נודניק" ואחרים שיתעצבנו עוד יותר. למרות זאת, חלק מתלמידיי למדו עם השנים להבין שזוהי שיטת חשיבה שעוזרת להם לפתח את טיעוניהם ואמונותיהם, בלי קשר למה שהם באמת חושבים.
לאחר הקדמה זו, שמתי לב לתופעה מעניינת: כאשר אני כותב פוסט, דומה שלעתים אני מקבל תגובות בהתאם ל"עמדה הפוליטית", כביכול, שאותה אני מייצג או אולי אמור לייצג. כלומר מספיקה מילה כדי לשייך אותי לצד זה או אחר. עכשיו כדאי להבהיר. כמו כל אדם, יש לי עמדה וברור שהיא תתייחס לנקודה כלשהי על פני הרצף האלקטורלי, אך דומה שהפכנו כה בטוחים במה אומר האחר, עד שאיבדנו את היכולת להקשיב לו מבלי לשייך אותו למחנה פוליטי רחב יותר. מרגע שאעלה טיעונים מסוימים, מיידית השתייכתי, או אולי נכון יותר לומר שויכתי, לעמדה פוליטית שלמה ומובנית. בהתאמה, המחזיקים בעמדות מוגדרות ינסו מיד להתאים אותי אל המשבצת הכוללת, אל תוך הפרדיגמה המחשבתית המובנית. קבוצות ואנשים שבעבר הגיבו אליי בסמל ההסכמה הבין-לאומי החדש – לייק, לפתע פתאום נמנעים מלהגיב בכלל. התופעה חוזרת על עצמה שוב ושוב כך שיש לי מדגם מייצג לא רע המנבא מראש מתי הפוסט שאעלה יהיה כמעט שומם, בהתאם לאישיות או לאידאה שעליה אני מדבר. הרשו לי לתקן ולהבהיר: יהיה מיעוט של תגובות כאשר אני מעלה רעיון או מחשבה (וכאן אולי הנקודה המרכזית) שייתכן שיתפרשו כתמיכה באחד משני המחנות הפוליטיים, אלה שבעד ואלה שנגד בנימין נתניהו. מעניין, הלא כן?
למה הדבר משול? דמיינו לעצמכם את הסוואנה הפתוחה של אפריקה. והנה לכם עדר גדול של גנו או בופלו. העדר חש מוגן במספריו והולך אחרי מנהיגו או אולי גם מנהיגיו. כן, כן, תופעת העדר הידועה. עתה, כאשר אנו משליכים את התופעה לבני אדם, ודאי שנמצא הקבלות, אך גם יהיו חכמים שיחשבו על הבדלים ושוני אצל בני אדם. עם זאת, הרשו לי לרגע להיוותר בדימוי. הדבר הברור שחסר לעדר הוא יכולת החלטה עצמאית. לא משנה כרגע מהי הסיבה. ועתה, חישבו לרגע על עצמכם והקישו מכאן על מיקומכם "העדרי".
האם אתם אוטומטית משייכים כל דבר שנאמר ל"האם אני מסכים עם מה שנאמר"?
האם אני מושפעת יותר ממי שאמר את זה מאשר ממה שנאמר?
האם אני מושפע מחבריי האומרים משהו בגנות או בעד מה שנאמר?
האם גיבשתי עצמאית את דעתי, או שאין לי מושג ולכן אקשיב ואלמד?
האם התנגדתי מיד לנאמר משום שנכתב או נאמר על ידי אדם המייצג עמדה שאמורה להיות הפוכה מזו שאני אמורה לאחוז בה?
יכולתי לשאול עוד שאלות רבות, אך ניתן להסתפק בשאלות אלה.
בארצות הברית קיימות שתי מפלגות-על גדולות. דמוקרטים ורפובליקנים כמובן. שתי אידאולוגיות אלה אמורות לייצג את כל קשת האידאות המגוונות של מספר מאות מיליוני אנשים. האם זה הגיוני? האם בהכרח הגיוני שכל אדם ישתייך אל אידאה קיבוצית רחבה עד כדי כך שהיא פותרת את כל בעיות ואמונות הפרט באמצעות אסכולה תאורטית אחת? אין סיבה עקרונית לענות על שאלה זו, כי מסתבר שהבחירות בארצות הברית נקבעות הרבה יותר בהתאם לאישיות העומדת בראש המפלגה מאשר על ידי האידאות שהיא מייצגת. ואצלנו? האם זה הגיוני שמספיק ואומר שם אחד, למשל – זה של נתניהו, ואוטומטית עליי להיכנס אל תוך תבנית גדולה בהרבה השופטת אותי לאהדה או לסקילה? האם הפכנו כולנו לעדר? האם קיימות רק שתי אופציות לכל סוגיה: או ש… או ש….? כיצד נלקחה מרובנו הזכות להיות רב-גוניים ולאמץ דברים מסוימים אך גם לפסול אחרים? האם אין לכל אחד מאתנו הזכות להיות "מצביע עצמאי" (independent voter) – כזה שאינו בהכרח בעד או נגד אדם זה או אחר? עד לפני מספר חודשים היה זה ביבי מול גנץ. האם הגיוני שברגע שגנץ הצטרף לביבי, כל דעותיו בהכרח נלוזות? ומה זה אומר לגבי הצבעת העדר של אותם אנשים שתמכו בו עד אז? ולהפך כמובן.
חישבו על כך לרגע בהיגיון: ראשית, אם כל הרע נמצא אצל אחד הצדדים, מה זה אומר לגבי עומק החשיבה שלנו? עומק ההבנה שלנו. יכולת הניבוי שלנו. יכולתנו לבטוח במנהיגים. גם כאלה שהרענו להם בעוז אך לפני חודשים מועטים. מה זה אומר לגבי יכולתנו להסתכל על האחר? לא יכול להיות ש"האחרים" הם תמיד ברברים, אנאלפביתים, טיפשים, חסרי השכלה, מתנשאים (מלאו לבד את החסר). ואם עברו חלק מ"המנהיגים הפוליטיים" לקונסטלציה אחרת – בימינו מכנים זאת "בגדו" – מה זה אומר לגבי היכולת שלנו לקלוט ולהבין זאת? יצא לי להיות באספות פוליטיות של כמעט כל המפלגות במהלך שלוש מערכות הבחירות האחרונות (אני אוהב לשמוע נאומים, מוזר הלא כן?). הלהט שבו זעקו האנשים בעד מועמדם היה רב כל כך, בכל המקרים, שלא יכולתי שלא לראות את עדר הגנו בסרנגטי מולי. אך מה עתה? משהפך האחד את החלטתו והצטרף אל נתניהו, האם הוא בהכרח שוגה? ואם כן, מה זה אומר לגבי יכולת קבלת ההחלטות של כל אחד מאלה שהצביעו עבורו חודשיים קודם לכן? הנוצרים כה אהבו להאשים את "יהודה איש קריות" בכל דבר שהוא לא הם עצמם…
אם כבר הזכרתי בקצרה את הבחירות בארצות הברית, לא יכולתי שלא לחשוב על האפשרות השלישית, זו של "המועמד הלא תלוי" ומקומו בישראל. לאן הוא נעלם. אולי יותר נכון, האם כולם רק חושבים בעד ונגד נתניהו? האם לעדר גנו הפכנו? אני בטוח שחלקנו רואה יתרונות וחסרונות בכל אדם ולכן קשה לי להבין את השטחיות הרעיונית בהשתייכות אוטומטית במשחק הדו-קוטבי הישראלי. האם אין לכל אחד מאתנו דעה עצמאית? המלצתי הקצרה, כאשר אתם בטוחים במה שאתם חושבים, או אז הגיע הזמן לחפש מה לא נכון במה שאתם כה בטוחים בו.
7 תגובות
ומה עם רובד התשובות?
לעתים השאלות יותר חשובות מכל דבר אחר….. (משתדל לא להשמע כמו עוגיית מזל סינית)
תופעה נדירה
כולם מאמצים סבלנות מראש
על כל אחד אפשר לדעת מראש מה תהיה תגובתו לדבר נתון
אבל הרוב רוצה את האלטרנטיבה הכי המטומטמת
אז מה הועילה הדעה העצמית שלך?
אבל לכל בעל דעה עצמית צריך להיות ברור שלאף אחד, לו או לאחרים, אין מונופול על החוכמה או על הצדק.
כל הכבוד
ברור שרוב האנזים נמנעים מכתיבה שתבהיר עמדתם רק מפחד כיצד יגיבו כל מיני גולשים ובכלל זה עמיתים, חבריםם, תלמידים, לקוחות, בעלי שררה, וכדומה. הרוב לא מגיבים מסיבה זאת.