שאלה לי אליכם

נניח שאתם הייתם בקבוצת סיכון לקורונה
תמונה של יורם
ד"ר יורם רבובסקי

תארו לעצמכם שהייתם יודעים כי קיים סיכוי של X אחוזים כי הידבקות בנגיף הקורונה תגרום לעקרות בעתיד. האם הייתם לוקחים את הסיכון ונדבקים בכל זאת? כאשר מנתחים מודלים של קבלת החלטות בתנאי אי ודאות, אחת השאלות שחייבים להביא בחשבון מתייחסת לשאלה – מהי עלות הטעות? או במילים אחרות, מה קורה אם ההחלטה שקיבלנו – הייתה שגויה או פשוט לא נכונה?

העובדה היא כי הרפואה המודרנית עדיין אינה יודעת בביטחון מה היא השפעתו של נגיף הקורונה בטווח הארוך. או אפילו בזמן הבינוני או הקצר. כלומר, קבלת החלטה במקרה הזה – היא החלטה בתנאים של אי ודאות.

ועכשיו אשאל, אם היה מידע ולפיו הידבקות בנגיף פוגעת בספירת הזרע או בהתפתחות ביציות או אולי גרוע לא פחות, פגיעה עתידית בעובר אצל נשים בהיריון, האם הדבר היה גורם לשינוי כלשהו בהתנהגותכם ברחוב, במשרד, בכל מקום אחר?

קיימים סביבנו חלקים באוכלוסייה שהקורונה מסוכנת עבורם באופן מובהק. כולנו כבר מכירים את הנתונים: גיל מסוים, מחלות רקע וכדומה. המדיניות היא "להשאיר אותם בבית". להתבודד ולהסתגר עד יעבור זעם – כלומר עד שיימצא החיסון. אבל מה עם כל השאר? שמעתי לאחרונה (ממקור ראשון, עליי לציין) סיפור על חיילים בעיר הבה"דים שבדרום. יש שם אגף למבודדי קורונה. כאשר הם יוצאים מהמחלקה, לעשן או סתם לנשום אוויר צח של 40 מעלות, מתוח סביבם ברזנט המבודד אותם מהאחרים. הברזנט נמוך יחסית. פחות מגובה אדם ממוצע. החיילים המבודדים מנהלים שיחות עם חיילים אחרים, הנמצאים מעברה השני של הגדר במרחק קטן. שני הצדדים ללא מסיכות. כלומר, מספיק שאחד מהמבודדים חולה, וכנראה כל שאר המבודדים יידבקו, ואלה מהצד השני של הגדר – יידבקו גם כן. נהדר.

שוב אני שואל: אם חלק מהגברברים הצעירים היו מבינים כי קיימת אפשרות אמיתית עתידית כי ההידבקות בנגיף עשויה בעתיד שלא לאפשר להם להוליד ילדים, האם עדיין היו מתנהגים בזלזול שכזה? כולנו מצטטים קלישאות ידועות על כך שאנחנו ערבים זה לזה, אך האם זה אכן כך? האם אין הדבר מתייחס רק לדברים שקל לנו לבצע? דברים שלא מצריכים מאמץ יתר? אנחנו נתמוך במסעדנים כי… מה יקרה למסעדות האהובות שלנו אם ייסגרו? אנחנו נצא להפגין בעד או נגד ביבי, כי זה הזמן ואין בלתו, "חייבים", פשוט חייבים, להמשיך את מערכת הבחירות. ובהפגנות הללו, "בעד" או "נגד", חלקים גדולים מהאוכלוסיות אינם עוטים מסיכות (קשה לנשום), או עוטים בנדנות, שלא מונעות משום נגיף לחדור לשום מקום. חלקנו חייבים, פשוט חייבים, ללכת לקניון ולהיות ללא מסיכות לאחר שנכנסו למרכז הקניות ועברו את השומר. חלק אחר פשוט מצפצפים על ההנחיות כי פרופסור זה או אחר אמר ש"זו רק שפעת", ולנו נוח להסכים איתו, ולכן נצפצף על כל מה שמישהו אחר מבקש. בקיצור, לכולנו יש דעה מוצקה על שעלינו לעשות וכיצד להתנהג, אך אם היינו חושבים באופן אגואיסטי על עתידנו כהורים, האם דבר זה היה מרתיע אותנו מאווירת "הדור הצעיר שלוח הרסן"?

הלל הזקן כבר דיבר על "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". שנים לאחר מכן כתב עמנואל קאנט את האימפרטיב הקטגורי שלו, שלפיו לפני קבלת החלטה ערכית, כדאי לך לבדוק אם היית רוצה שיעשו לך את אותו הדבר. אם לא עוזרת העובדה כי ישנה אוכלוסייה הנמצאת בסיכון, אולי כדאי שתראו עצמכם כאוכלוסיית סיכון פוטנציאלית. צאו להפגין. היכנסו לקניונים, בקרו במסעדות ובבתי עסק. אך חישבו שוב, האם זלזול וחוסר זהירות עלולים לגרום לי ולבני משפחתי שלא להביא יותר צאצאים לעולם? אולי כך תיפסק חוסר האכפתיות וייפסק אי קיום ההנחיות שאנו עדים להם זה חודשים. נכון, אנחנו לא מורגלים בשמירה על חוקים כחלק ממדינות העולם, אך מה שלא מגיע מתוך הבנה והסכמה, אולי יגיע מתוך פחד.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

    1. שלום יואב
      אתה צודק לגבי הקיצוניות אך השתמשתי בטכניקה רטורית המכונה "אד אבסורדום". הטכניקה לוקחת סוגיה ומביאה אותה אל הקצה האפשרי האבסורדי שלה. לרוב היא יעילה בכדי להדגים מצבים וסיטואציות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אפרים כהנא

מנהיגים והחלטות

כיצד התקבלה ההחלטה על המלחמה נגד עיראק בשנת 2003?