ללמוד לחיות עם הקורונה

אופיו של הנגיף ואופיו של הציבור מנהלים את חיינו
תמונה של אשר
אשר יובל

כולנו צופים בחדשות וגולשים באתרים, מי יותר ומי פחות, ומקבלים את הרושם שהמאבק בקורונה (ובנושאים אחרים שעל סדר היום הציבורי) מתנהלים, באופן נכון או לא נכון, "מלמעלה למטה". יש ממשלה שמחליטה, יש כנסת שמאשרת או נכנעת, יש משרדים, יש או אין פרויקטור (10 ימים לקח לבחור), "מחליטים", מודיעים לציבור, מקימים "משלטים" וכן הלאה וכן הלאה. לטוב או לרע.

האומנם זה מה שמנהל את "המצב"?

טעות ואשליה. נכון שהחלטות "מלמעלה למטה" משפיעות לכאן או לכאן, ברור שניהול טוב יכול להכיל את המשבר ולחלופין ניהול גרוע יכול להחריף אותו, אבל בתשתית, בבסיס, יש שני זרמים תת-קרקעיים שהם הדומיננטיים – הם ש"מנהלים" את חיינו "מלמטה למעלה". מצב הדברים הוא כך, עד שחלק ניכר מהניהול "מלמעלה למטה" שמוכרים לנו יום יום בערוצי התקשורת, איננו שונה מהתנהלותו של הנסיך הקטן שידע תמיד לתת את הפקודות הנכונות לאירועים שכבר קרו.

שני הזרמים הם אלה: אופיו של הנגיף – תכונות הטבע האובייקטיבי, ואופיו והרגליו של הציבור – תכונות אנוש וחברה. שני הזרמים יכולים להשתנות באזור גיאוגרפי זה או אחר, במדינה זו או אחרת, לפי מזג האוויר, אבל במהותם הבסיסית אינם משתנים והם אלה שקובעים ויקבעו הלאה לאן "מגפת הקורונה" הנוכחית זורמת (וגם תופעות אחרות בחיינו).

הזרם האחד: אופיו של הנגיף, היינו כיצד הוא מתפשט, במי הוא פוגע ובאיזו דרגת חומרה, האם מי שנדבק והבריא מחוסן ולכמה זמן וכו', הוא גורם יסוד וכנראה מה שלא נעשה, הוא ימשיך להכות בנו. אפשר אולי לצמצם, לבודד ולהכיל ברמות מסוימות, להטיל סגר לתקופת מה, אבל בסופו של יום הנגיף יעשה את שלו ויבוא בגלים (ובמוטציות) בזה אחר בזה. עלינו להשלים עם המצב. ואם זה מה שיחזיר, למשל, את תוחלת החיים כמה שנים אחורה (למה שהייתה "רק" לפני שני עשורים או שלושה) – אז זה מה שיהיה. ואם זה מה שיגרום לעצירה ולו חלקית של הרס הסביבה שרמת החיים המטורפת שלנו גרמה בעשורים האחרונים – אז אולי גם נרוויח קצת.

הזרם השני: אופיו והרגליו של הציבור, היינו, כיצד מגיב ומתנהג הציבור לנוכח תופעות גלובליות שנוגעות לחיי כולנו, כיצד הוא נוהג הלכה למעשה אחרי (ולפני) כל האזהרות והמשטרות והקנסות וכו'. הטבע האנושי-חברתי לעומת הטבע הנגיפי. האדם כיצור "תבוני" וחברתי כנגד נגיף הפועל על מנגנון עיוור ואוטומט. הציבור שומע ורואה את כל החדשות והאזהרות והנבואות למיניהן, ומפנים אותן באופן מוגבל למדי, לתוך תבניות התנהגותיות והרגלי חיים די קבועים. לתוך מארג הצרכים האנושיים הבסיסיים: להתפרנס, לקיים מסגרת משפחתית סבירה, להתאוורר ולהתעמל, לפגוש חברים, להשתתף באירועים ובפעילויות קהילה: חתונות, לוויות, מניינים לדתיים וכו'. אפשר אולי לעצור פעילויות אלה לזמן מה, אבל לא לאורך זמן.

מסקנה: צריך ללמוד לחיות עם הנגיף. באופן שונה אבל דומה לחיים עם "מכות מדינה" אחרות דוגמת מחלות אחרות, תאונות למיניהן, זיהום אוויר ומפגעי סביבה (וגם עם הממשלה שבחרנו או לא בחרנו) וכו'. אין מצב של חזרה לסגר מלא וצריך להפסיק לפמפם את האפשרות הזו. המחיר הכלכלי של הסגר הוא בלתי נתפס וסופו לגרום לתמותה גבוהה יותר. בני אדם לא מתים רק מקורונה. הציבור כבר מבין זאת בעצמו וחבל סתם לאיים עליו. חבל להגדיר "קווים אדומים" למיניהם שסופם שייחצו פעם אחר פעם. צריך ללמוד לחיות עם הנגיף ולהפנים את העובדה שקיימת תופעה של סדרת נגיפים שמתפרצת כל כמה שנים.

עם כל הצער, נראה שהכיוון הוא שהאנושות שהתרבתה בשיעורים בלתי נתפסים בעשורים האחרונים ומכלה את משאבי כדור הארץ, תשלם ב"דילול אוכלוסין" בדומה למה שקורה מדי פעם בקרב אוכלוסיות של יצורים אחרים. אנחנו, ברוך השם, רחוקים מאוד ממגפות העבר וכדאי שנבנה ובמהירות את המודל שיאפשר לנו "לחיות עם זה" ו"להשלים עם זה" ולא לשגות באשליות ובהבטחות שווא. איך הגדיר זאת אפידמיולוג חכם: אנחנו בריצת מרתון ולא בספרינט של 100 מטרים, גם לא בריצת 5000 מטר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. אין ספק שהרעיון הכללי שלך הוא נכון. כמו שלמדנו לחיות עם שחפת, איידס, שפעת ועוד מגפות אירות, נלמד לחיות גם עם קורונה. "דילול האוכלוסין) שאתה מזכיר לא יקרה עקב במגפה הנוכחית ששיעורי התמותה שלה באוכלוסיה הכללית הם נמוכים למדי. במקרה הגרוע ידולל קצת הפלח של בני 80 פלוס ותוחלת החיים הכללית לא תשתנה, בוודאי לא באורח משמעותי.

  2. עי ידי היכולת לחנויות לצד המגפה עם המשרות מרבית, אבל בלי סגר גורף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה