כבר משעמם לדבר על זה: קוביד-19. שם קצר וקליט. ראשי תיבות שערערו את המציאות. זעקות שבר כלכלי נשמעות ממקומות שונים. אך האם השלכות הקורונה היו כה הכרחיות?
כשהייתי צעיר בהרבה, טיילתי באירופה עם הוריי. כן, עם "הזקנים". בין המראות והנופים שמתי לב למשפט שחזר על עצמו אצל אבי כבר בצהרי היום: "צריך למצוא בסיס". או במילים אחרות, שעות רבות לפני שעת החשיכה כדאי למצוא חדר לישון בו עם מקלחת ומסעדה קרובה. שנים לאחר מכן עדיין חייכתי לעצמי בלעג על הביטוי של "מציאת בסיס". מה הוא מבין? שאלתי את עצמי. אך כמעט עשור לאחר מכן, בטיול עם אשתי נתקלתי במצב שעליו גיחכתי שנים כה רבות. הגענו לעיר מרוחקת, שעת לילה ירדה, ומלונות אין. תחושת החידלון והלחץ זכורות לי היטב כמו גם הגיחוך שנמחק משפתותיי. ייתכן ש"הזקן" לא טעה לחלוטין.
והנה לנו, במסגרת החיים הסוערים (יותר או פחות) שאנו מנהלים, שבהם רובנו המכריע אינו חוסך וחי מעבר לפופיק – הלוואות, משכנתאות, כרטיסי אשראי הפורסים קדימה את קניותינו, נסיעות תכופות לחו"ל, בגדים, מסעדות ובסך הכול חגיגת צריכה מטורפת – במסגרת כל הדברים הללו שכחנו גם לשמור על עצמנו. שכחנו לחפש בסיס.
לקראת סוף הסגר הגדול של הסיבוב הראשון של הקורונה פגשתי זוג צעיר. גילי 30 ומשהו. שניהם עובדים בעבודה טובה. הייטקיסט ומעצבת גראפית בעלת מותג משלה. יוצאים, מבלים, נוסעים ואוכלים. חיים את החיים. בשיחה כללית על "אז איך?" ו"מה מצבכם בזמן הקורונה?" למדתי נתון שהדהים אותי. כששאלתי אותם מה מצב החסכונות שלהם, אמרו כי אין. שאלתי אותם איך יכול להיות, שכן משכורות טובות הם מרוויחים. והם סיפרו כי לאחר ימי עבודה ארוכים וקשים, בערב הם צריכים "לפרוק ולהתפרק". מסעדה כאן, בית קפה שם, בגד פה ונסיעה שם. בקיצור, שורפים את כל הכסף. הגיוני, לא? צריך לחיות. אבל בזמן הסגר הגדול לא היה איפה לשרוף. וראו זה פלא. בחודשים של סגר נשארו להם בחשבון מעל 20 אלף ש"ח. האם לחזור על המספר? לפתע הם הבינו על מה ועל מי הם מוציאים את כל כספם.
לא כאן המקום לדבר על סיפוק צרכים פסיכולוגיים ועל מה זו הנאה. גם לא לתהות על פיצוי עצמי ולשאול אם צרכנות אובססיבית היא מחלה של העידן המודרני. זכרו גם שענקית הקמעונאות אמזון, או שמא ענקית אחרת, חוזרת לשווק לישראל. כמה חשוב. גם לא המקום לספר לכם על ידידה טובה שלי שמספרת לי זה שנים כי היא לפחות שלוש פעמים בשבוע עושה "שופינג". כי היא "צריכה את זה לנשמה". והיא עוד מרצה לפסיכולוגיה, מה אוכל לומר עוד?
אבל אולי זה כן המקום לשאול את עצמי, ואתם, אם תרצו, שאלו את עצמכם – האם השארתם משהו לשעת סגריר? האם דאגנו לעתידנו, גם למקרי קיצון? האם מצאנו בסיס? עבור חלקנו, הקורונה תביא אותנו אל עבר הקיצון, ולחלקים קטנים – אל האבדון. לאלו שישרדו את התקופה, אני סבור כי יש הרבה לקחים ללמוד, אף אחד מהם לא קשור לממשלה או לעומד בראשה. עליהם כבר מדברים מספיק. הלקחים הללו הם אישיים וכרוכים בחשבון נפש עצמי מר על קבלת החלטות אישית והתנהגות צרכנית נבונה ועל בזבוז עצום. הו, בזבוז עצום.
3 תגובות
תוך הקטנת סיכונים. אף אחד לא יודע להסתכל שני צעדים קדימה.
היו להם ערכים נהדרים אבל זה לא היה ריאלי והם נעלמו. יש פער בין אידיאולוגיה לבין מציאות והכי קשה להזיז אנשים מהתנהגותם
ודוקא בימים קשים במקום לצמצם מפזרים