המצאה וקוץ בה

בדרך כלל כשאנחנו חושבים על המילה "המצאה" אנחנו חושבים בגדול: נורת החשמל, המכונית, המטוס ושמות מפוארים כגון אדיסון, פרארי, טסלה ופרנקלין. אך "המצאה" הינה משהו גדול וקדום בהרבה. הרומאים הקדמונים הבינו את משמעותה אך בדרך כלל התייחסו למושג inventio כאל הדבר הראשון מתוך חמישה חלקים שנואם צריך לחשוב עליו בעת שהוא מכין וכותב נאום.

בימים ההם, עוד בטרם הומצא התפקיד של "כותב נאומים" במשרה מלאה או חלקית, ואף טרם המצאת הטלפרומפטר, היה צריך אדם העומד מול קהל לחשוב כל הזמן על האופן שבו ימשוך את תשומת ליבם של אנשים בעת נאומו. אפילו אם כולם ידעו על מה הוא מתכוון לדבר, עדיין עמדו דרוכים ומוכנים לשמוע רעיונות חדשים ופתיחות מעניינות בעת הנאומים. הייתה זו ההצגה הטובה בעיר. הנואמים הדגולים בהיסטוריה זכורים עד ימינו אנו: פרוטגורס, דמוסתנס, קיקרו, צ'רצ'יל, בגין ואחרים. כדי לכתוב נאום טוב, הדוברים השקיעו שעות ולעיתים אף ימים בליטוש ובחזרה, בסידור ובהגייה נכונה, בזיכרון הנאום ובהבעתו בפני הקהל. ממרה שגורה היא כי צ'רצ'יל היה מתכונן ימים לנאומים קצרים, עד שיבריקו, ודקות ספורות לנאומים ארוכים, שכן שם יתבסס על כוח האלתור. אולם ה"המצאה" של הנושא ומה שייאמר נחשבו לחלק הקשה והמעניין של הנאום.

כדי שנוכל להמציא דרוש לנו חופש החשיבה. חופש הרעיון. החופש לחלום. חשיבה שכזו ברורה וקלה הרבה יותר בחברות דמוקרטיות, חברות שבהן אין גבול למקום שאליו אפשר להגיע. לעומת זאת, בחברות מרובדות חברתית יקשה הדבר בהרבה. קחו לדוגמה חברות מסורתיות, למשל במזרח הרחוק. חברה פטריארכלית, שבה תפקיד האב הוא ברור ודומיננטי. הילדים נועדו לחזור ולשנן את דברי ההורים והמורים. בחברות שכאלה המונח "המצאה" הוא זר ומנוכר. הילדים לומדים בעיקר לשנן, לא בהכרח בהבנה ברורה של מה ולמה משננים.

מבט אל עבר החברה הישראלית יגלה במהירות קבוצות חברתיות שכאלה. הן חברות הנקראות לרוב "חברות מסורתיות", והפעם ללא קשר דתי בהכרח. דווקא בלמידה התלמודית קיים המונח "שקלא וטריא", שהוא חלק בלתי נפרד מהלימוד. כלומר העובדה כי חיים בצורה מסורתית, יהודית, לא סתרה את האפשרות הפילוסופית להתווכח על דברים רבים, אם כי לא על כולם. לחשוב על "המצאה". חברות מרובדות חברתית, בסגנון חלק ממדינות המזרח הרחוק כמו גם חלק מתרבויות המזרח הקרוב, בדרך כלל אינן מאפשרות מחשבה חופשית לנשים, לצעירים ולקבוצות השואפות להטרוגניות חברתית. כאשר אנו מדברים על "שוויון האישה" למשל, עלינו להבין שאחד השלבים הראשונים הוא גם "שוויון המחשבה". אותו מקום שבו מותר לה לאישה לחשוב בדרך שלה ועל מה שהיא רוצה. כך גם לגבי חברות מסורתיות של המגזר הערבי בישראל.

לא די בעובדה כי האישה יכולה לצאת לעבוד או ללמוד באקדמיה. עליה להגיע למקום פילוסופי שבו יהיה לה החופש להמציא. חשיבה חופשית איננה קלישאה. כדי להבין זאת די בהשוואה בסיסית לגבי חלקם של יוצאי חברות מרובדות בקרב חתני פרסים מרכזיים, דוגמת פרס נובל. כדי לחדש צריך להמציא. צריך לחשוב מחוץ לקהילות המסורתיות של ההנהגה הקיימת, גם היום בחברות המרובדות. יכולת ההמצאה היא המאפשרת את חופש החשיבה. לימודים לבדם לא יספיקו, אם כי הם התחלה.

הוויכוח הניטש בחברה האמריקנית בימינו בין דמוקרטים לרפובליקנים נראה לרובנו כמחלוקת אידאולוגית. שתי אידאות ויותר המנסות להשליט הגמוניה רעיונית של ערכי מוסר וחשיבה חופשית. אך עדיין קיים יותר מרעיון אחד. קיימת מחלוקת. ומחלוקת חופשית היא המאפשרת המצאה אידאית. אם אנו חושבים כי אידאת התקינות הפוליטית היא בעצמה בריאה לחשיבה חופשית, הרי טעות בידנו. גם מנגנוני התקינות הפוליטית מנסים להשליט סדר יום המצמצם את חופש הדיבור, חופש המחשבה, ואף החופש להמציא. שכן הצנזורה הזאת דומה לזו הקיימת בחברות מסורתיות מרובדות. זה נכון כשהצנזורה היא מטעם המדינה, אך גם כאשר היא צנזורה עצמית של מה "מקובל" או "רצוי" או מותר לומר, ומה לא.

עתה נותר לכם, הקוראים, להחליט אם אתם בעד להעניק חופש המצאה, אם לאו.